מכתב לילה אלקטרוני

ליל יום רביעי. משך שלושה שבועות התרגלתי שאתה מגיע . כך היה שלוש פעמים. ליל יום רביעי היה הלילה שלנו. הייתי מבשלת לנו את מרק היום, מנה עיקרית אבל קלה לעיכול בסגנון איטלקי, סלט ומשהו מתוק, שלא תמיד רצית. אתה הבאת את היין, אבל אני הייתי שיכורה גם בלעדיו. רק המחשבה שאתה תבוא, ביסמה את חושיי. ליל רביעי ואתה כבר לא בא יותר ואני יודעת שלא תבוא עוד, גם אחרי שתקרא את המכתב ששלחתי לך. החזרתי לך תשובה על המכתב ששלחת לי ארבעה ימים, כלומר היום, אחרי פרידתנו בשבת אחר הצהריים.

כתבתי לך מכתב ועכשיו אני תוהה ביני לבין עצמי אם היה זה מעשה נבון. מכתבך היה אמור להסביר לי את מניעיך שמאחורי החלטתך לעזוב אותי, ואני קראתי ומיד תירגמתי את הכתוב לשפה שמשתמעת לכמה פנים, כלומר, נתונה לפרשנות כאילו מדובר באיזה הגיג פילוסופי ולא במכתב פרידה. מכתבך היה אמור להיות מכתב אישי, כזה מהבטן, אבל כשבטנו של הכותב ריקה מפרפרים, ליבו ערל כמו של משקיף או"ם נורווגי ונפשו רועדת כמו פנקס שוברי מע"מ ברוח, אז גם המכתב היה כזה פרווה, מין שעטנז של תשבחות ותודות למכותבת עם שורת דחייה מנומסת בנוסח האמריקני, תודה על פנייתך, לצערנו היא הגיעה באיחור, מאחלים לך כל טוב ובהצלחה. אפילו הסיומת הכאילו אופטימית, בעת הצורך ניצור איתך קשר, נעדרה.

כמה שזה פוגע ויותר מכך מעליב לקבל מכתב מגבר שקיווית שהוא כזה כמו שחלמת עליו, שהוא כולו מחמדים, בעל איכויות נדירות במחוזות הבינוניות היומיומית, מין סר גלאהאד מקומי עם אומץ לב (כי היום כדי להרגיש הרי צריך להיות אמיצים), עם שליטה על שריטות העבר, גבר עם הבנה סבירה באמנות החיים, בפעלולי מעשה האהבה ובהכרת המנגנון הבין-מיני, כדי לקלוט שהפעם יש לו עסק עם אישה מזן מורכב יותר, אישה מקורית ללא עותקים, מסדרת יוקרה לאספנים בלבד. לא עוד גלמודה אחת שאפשר אצלה, בחינם וללא כל תמורה מחייבת, גם לאכול ארוחה טובה, גם לקבל זיון סביר וזה במסגרת מבצע של שניים במחיר כמה מילים יפות, ואם היא קשת הבנה ולא בררנית מדי, אז גם ארוחת בוקר קונטיננטלית כולל קפה.

כשחיים בעולם שבו קשר אנושי נוצר באמצעות מחשבים, בני האדם, גברים ונשים כאחד, ליבם הופך גס ועמיד בפני חיבה, חמלה וכבוד עצמי. הכל מותר, הכל נעשה תחת שמות בדויים וביוגרפיות מפוברקות לצרכים קצרי מועד וסיפוקים מידיים. השתמש וזרוק, תפוש והחלף, צלצל ונצל, דפוק ולך, טראח ושכח, בנוסח אכול כפי יכולתך, כמו במלונות ה"הכל-כלול", כאשר רוב הערימה שבצלחת נזרקת אחרי כמה ביסים לפח האשפה. רציתי להאמין שאתה שונה, כך זה נראה מהמבט הראשון, מנגיעת היד המבקשת ללמוד את טביעת האצבעות. גם אני הרגשתי אחרת. מרוב השבחים והמחמאות שחילקת לי במכתב הפרידה, התקשיתי להאמין שמדובר בי. אם אכן ראית בי את כל הדברים המיוחדים האלה וזיהית את כל אותן איכויות, איך קרה שנרתעת, שהשתפנת, עד שלא רצית אפילו לנסות. נבהלת אולי, נשמע פשטני מדי, הרגשת מוצף, זה היה גדול מדי, הלכת לאיבוד, למה אני כל כך חוששת להודות שכל אותן סיבות שחוקות מרוב שימוש מסתכמות בעובדה אחת עירומה, לא היו בך רגשות כלפיי. לא התאהבת. לא צירצר לך אפילו צרצר אחד בלב, אז מצאתי חן, אז התלהבת מהשונה, הסתקרנת, לא יותר. הסתפקת בהנאה שהתלהבתי ממך, שהחמאתי לך על מה שלמעשה רק אני ראיתי בעיני רוחי הסוערת ובמעמקי געגועיי להרגיש. אני יודעת שאתה בכלל לא ידעת שאתה כזה, שלא התכוונת להכאיב לי. שזה לא אתה, אלא אני, כמאמר הקלישאה החביבה על הבורחים מקשר. עכשיו אני מרגישה שדודה. כאילו שלקחת איתך לא רק את החלומות, אלא גם את כל תיבת הקסמים שלי. האישה הבוגרת שבי, זו שיודעת לקרוא בקלפי המציאות, שוב נכנעה בפני האישה הסעורה, שמבקשת, פעם אחר פעם, לגעת בשמים.

מה אני בכלל רוצה ממך, ומה בכלל אפשר. ואילו התהפך המצב, ואתה היית זה שהתאהב בי ואני הייתי נשארת מרוחקת? מחבבת, כן, אבל לא היה כאן מקום לדבר על אהבה, מה היה אז קורה? מעט מאוד ללא ספק. איך הייתי נוהגת, מה הייתי אומרת ברגע האמת? האם באמת הייתי מוכנה לתת לך עוד ימים של חסד בתקווה שסגור ליבי ייפתח, או עושה כמוך? ומה יועילו כאן הניחושים, ההימורים וכל משחקי הסימולציה. כמו בהיסטוריה, אין חיבוטי אילו, יש רק ככה זה היה. אין חוכמה שלאחר מעשה, וניתוחים שלאחר המוות לא יחזירו לחיים את הפרשה המתה.

קריאת המכתב שלו השאירה לי טעם מר בפה. כשסיימתי לקרוא אותו ראיתי איך הוא יושב ליד המחשב שלו מכווץ גבות, בוהה במסך ומתזמר את המילים.
תחילה המחמאות לריכוך, אחריהן כמה שורות עם סל הסיבות לנחיצות הפרידה, להדגיש את המפריד על המשותף, רציונל שלם לפערים המולדים, עוד כמה שורות ושוב זר תודות על הימים הנפלאים, על היחס המיוחד, כישרון הבישול ועינוגי הבשר, כמובן. הכל בנשימה אחת. אני מחפשת מילת נחמה, מילה חמה שתשכנע שהיתה מצידו גם איזו מעורבות רגשית, אבל לא. נראה שבאה לו הקלה גדולה אחרי ששלח לי את מסמך הפרידה הרשמי. בשיחה פנים מול פנים זה היה עלול להיות קשה יותר.
קשה יותר להיות הצד הנדחה, הננטש, וכי גם לכותב המכתב בוודאי לא היה תענוג גדול לעמוד על הקשיים שהיו לו במחיצתי. ניסיון להיות מדויק, ברור, לא יותר מדי קשוח, אבל לא להשאיר כל ספק או סדק לא מבוטן. גם אני מנסה במכתבי הווירטואלי שאותו לא אשלח לך להיות מדויקת, להסיר את ערימות הפרחים שפיזרתי סביבך, לכסות על כתמי הבוץ שהבאת איתך.
באת אליי ולא בלב פתוח. שתקת הרבה והשארת לי את הבמה והיום אני יודעת שלא ממש הקשבת לדבריי, אלא נהנית מההצגה, מסיפוריי, מהשונות שלי. כשצצו אי הבנות, לא חשבת על מה שעובר עליי, מה שאולי מציק גם לי, רק על עצמך וענייניך הפרטיים. אחרת היית שומע את שאמרתי לך, אבל הרי אדם אל עצמו קרוב, ולהקשיב לזולתו זו לפעמים משימה מתישה.
כשהיינו קרובים, במיטתי, קיבלת את ניסיונותיי להתקרב אליך כתופעה שלא חווית מעולם עם נשיך שהיו. תמיד שמרת על מתח נמוך, לא נסחפת, נתת לי להתנפץ לבדי. ראית אותי בוכה מתסכול, אילמת בתשוקתי שתבוא אליי, שתקבל אותי בגוף ונפש פתוחים, שתיתן לי להרגיש שאני נחשקת, רצויה, אולי אפילו אהובה, אז מה כל כך נבהלת? שפרשתי כנפיים אל מעבר ליומיום? שעת לילה מאוחרת. אני מתבוננת במילים שכתבתי. אתה לא תקרא את המכתב, כי אתה כבר אינך כתובת לגעגועיי. אני מרגישה שהפכתי לעוד אישה שיושבת בפינה כלשהי בעולם, וכותבת את בדידותה. נקודה זעירה, כמעט בלתי נראית שמצלמות לווייני העל לא יסמנו על המסכים.

גבר כתב מכתב פרידה לאישה. לילה לפני כן הוא עוד נאנח בתוך גופה מעונג אפוף בריח בושם אקזוטי. הוא שלח אותו אליה בדואר האלקטרוני. נקי, מהיר ומעוקר. מכתב שבאותה המידה יכול היה להישלח למישהו אחר או למישהי אחרת.
אני חוזרת וקוראת, מתעקשת לחפש עוד איזה משהו בין השורות, משהו חמים יותר, איזה רמז לצער, לא עליי, עלינו, והמילים מסתחררות מול עיניי כמו קרונות שחורים זעירים ברכבת שדים. מאחורי הקיר השכנים שלי עשו אהבה. הקולות שלהם חדרו בקלות אל חדר העבודה שלי ונשרו על השולחן, ישר על המקלדת.