האקרובט

בקומה השלישית, בדירת הגג החדשה, התעוררה האישה מוקדם בבוקר. תמיד היא מתעוררת מוקדם בבוקר. הרגל של מי שמכינה ארוחות בוקר משפחתיות לבני הבית.

 גם היום, כשהיא כבר לא עובדת בחוץ, כי היא במה שקרוי שנת שבתון מתמשך מסיבות אישיות, היא ממשיכה לקפוץ ראשונה מהמיטה מכוח ההרגל שהופנם, כאילו והשעון המעורר, שמזמן כבר נזרק לפח, עוד ממשיך לצלצל לה בתוך המוח. לא תמיד היא יוצאת מהמיטה. לפעמים היא מרשה לעצמה להתהפך לצד השני, למלמל כמה מלים לבעלה שממהר לעוד יום עבודה, לשמוע את הילדים רבים על שטויות בדרכם ללימודים ולצבא, להתעלם מהיום החדש ולשקוע בעוד שעת נמנום מנתק, היא הרי לא ממהרת לשום מקום.

אחרי ששמעה את הדלת נטרקת בפעם השלישית, טריקה שהודיעה לה שהיא שוב לבד, היא פקחה את העיניים והביטה בתקרה. זה נחמד להיות לבד בשעות הבוקר. יש זמן לחשוב, קצת לחלום, לקחת את הספר ליד, לדפדף בו ושוב לעצום עיניים, לקום בלי שום תוכנית מוגדרת, להתמסר לתחושת הסתם. כשהיא נשארת לבד היא מרגישה את העייפות הגדולה משתלטת על גופה. היא קמה בכבדות, בדרך לאמבטיה הציצה בראי הגדול שעל קיר חדר השינה ולא אהבה, בלשון המעטה, את מה שראתה בו. אני אולי צריכה לעשות משהו עם השיער שלי,  אמרה לעצמה, אני חיה בדירה כל כך יפה, ונראית כמו איזו פליטה חסרת בית. אחרי המקלחת היא שמה את החלוק הישן שלה, נתנה למים עוד קצת לטפטף מהשערות והלכה יחפה למטבח. זהו היום שלה התחיל. מחלון המטבח היא ראתה את הבתים שממול, את המרפסות והתריסולים. קפה. את הקפה שלה היא שותה בלי סוכר, מחווה קטנה להבטחות הדיאטה הנצחית. בחשה לאט לאט, מציצה בעיתון שנשאר על השולחן. שוב הרגישה בלאות הבלתי מוסברת. היא שמה לב שבעלה שכח את התיק עם בגדי הספורט שלו. אולי כדאי שתלך לאיזה קורס התעמלות, כדברי הפתגם, נפש בריאה בגוף בריא, ואולי  לרופא, או מוטב למנתח פלסטי.

 מאז שעברו לדירה החדשה והמרווחת, משהו קרה לה. היא לא יכולה להגדיר את זה במדויק, אבל משהו מתחולל בה, משהו שלא נתנה עליו עד כה את דעתה. אולי זהו גיל המעבר? לא, זה מוקדם מדי. אולי סתם נמאס לה מהשגרה שהיא כל כך דואגת לטפח, אולי מוטב שתחזור לעבודה? כבר מזמן שלא ישבה עם חברותיה, אולי גם הן מרגישות כמוה.

עוד לא התלבשה וכבר כמעט צהריים. אוטומטית שטפה את הכלים, ניגבה את השולחן, חזרה לחדר השינה. התלבשה לאט. ג'ינס וגופייה, אספה את השיער בקוקו ויצאה למרפסת הגדולה. איזו שמש יפה, חשבה. הכול פורח מסביב, אפילו האדניות האורגניות ששתלה מתחילות להתפרע בירוק. היא טיאטאה את העלים שנשרו וחשבה על בעלה. עשה קריירה לא רעה. יש לו משרד מצליח, הוא עונב עניבות פרחוניות, חוזר בערב עייף,  וממש כמו באופרות הסבון השורה החביבה עליו היא: "היה לי יום קשה במשרד". הם לא מרבים לשוחח, לפעמים יוצאים למסעדה עם עוד זוג חברים, כאיש משפחה מסור הוא מוריד את הזבל, אוהב לצנוח בכורסת הטלוויזיה, לשחק בשלט  רחוק, לראות חדשות וללכת לישון, כשהמשפט הפילוסופי העמוק "מחר יש לי יום קשה", משמש לו מנטרה קבועה.

 בין חבריהם הרבים הם נחשבים לזוג מאושר, ובאמת מה חסר לה?. בעל מצליח, שני לדים בוגרים, כבר לא מלכלכים, חדריהם מדיפים ריח אישי מאוד, מהר מדי פרחו לה מתוך הידיים.

 היא יושבת במרפסת והשמש החמימה של אחרי החגים מלטפת אותה, והיא עוצמת את עיניה ואוספת את רגליה לבטן כאילו נתקפה פתאום כאב לא ברור. כאילו ואיזו דלת נסתרת נפרצה בה, והיא רוצה לברוח מתוך עצמה. שוב אותם געגועים נופלים עליה כמו איזו מפולת של חול, חודרים לריאות, לעיניים, מכסים אותה בלי יכולת להיחלץ. היא יושבת בכורסה שקנתה בשוק הפשפשים והיא נחנקת מחוסר אוויר, אבל גם אם תצליח לצעוק, איש לא ישמע ואיש לא יבוא לעזור, כי זה הכול בראש שלה, ששוב מתחיל לכאוב. אני סתם בדיכי מצוי, אמרה לעצמה, אני גם צריכה להפסיק לעשן וזה בטח בגלל חילופי העונות.

אולי התנמנמה, כשפתאום שמעה את הצלצול בדלת. קמה בעצלתיים לפתוח. כשפתחה, נדהמה לרגע. עמד מולה איש צעיר, גבוה, ששיערו הבהיר והמתולתל גולש עד כתפיו. האיש עמד שם לבוש בבגדי ריקוד הדוקים כמו איזה מתעמל אולימפי. הדבר הראשון שעבר במחשבתה למראהו היתה איזו תמונה מתשדיר פרסומת למים מינרליים שראתה פעם בטלוויזיה, או אולי היתה זו פרסומת למוצרי חלב. האיש עמד וחיוך גדול על פניו, כפפות לבנות על ידיו, על כתפו תלה תרמיל קטן מבד צבעוני ובידו החזיק נרתיק שחור כמו של מוסיקאים. האפשרות השנייה שעלתה בראשה היתה שהוא בטח איזה סוכן שבא למכור לה משהו והוא עושה את זה בסגנון האמריקני עם כל התחפושות האלה של ליצנים וארנבות יום הולדת. מי יודע, אולי עוד יתחיל גם לשיר. אתה מחפש משהו?, שאלה, עדיין לא מאמינה למראה עיניה, ולחצה ליתר ביטחון על מתג החשמל של חדר המדרגות, מחשש שאולי איננה רואה טוב. אבל האיש לא ענה לה, רק פרש את ידיו לצדדים, וכמו פרפר לבן גדול התכופף מעט במין השתחוויה תיאטרלית.

מי אתה?, חזרה ושאלה, מה אתה רוצה? האיש המשיך לשתוק ולחייך, ורק עיניו נעוצות בפניה בבקשה גדולה. ייתכן  שטעה בכתובת, חשבה, ואולי הוא בכלל אילם חירש שבא לבקש תרומה. כבר רצתה לסגור את הדלת, אך משהו בעיניו הכהות ריתק אותה.

הלכת לאיבוד, היא אמרה כמהופנטת ובלי לחשוב הזמינה אותו בתנועת יד להיכנס לבית. במהירות סגרה הדלת, כאילו חששה שהמראה ייעלם. עמדה מולו וניסתה לדבר אליו, אך הוא לא הבין מלה מכל מה שאמרה. היא ניסתה לדבר אליו באנגלית, בצרפתית, אפילו ביידיש ניסתה את מזלה, אבל הוא נשאר עומד, מחייך במבוכה ומניע את ראשו בהבעה של ילד מבויש. אז איזו שפה אתה יודע? דבר, תגיד משהו, ובלי לחכות לתשובה התחילה להניע את שפתיה בלי קול, עושה פרצופים וצוחקת. מעודד מצחוקה הוא התחיל לדבר. שפה מוזרה. משהו צועני היה בה. נזכרה בסרט על צוענים שראתה בקולנוע. אה, ז'יטנו, אמרה, והוא ניענע בראשו והמשיך לחייך במין הבעת הקלה. בתנועת יד הזמינה אותו  ללכת אחריה. נכנסו למטבח. היא הוציאה את העוגה מהמקרר והדליקה את  הקומקום. הוא התיישב ותוך כדי משחק בספל שהניחה מולו התחיל לדבר בשפתו המוזרה. בזכות מלה אחת שאמר, הבינה. בוודאי, "צירקוס", הרי זה קרקס. איך לא קלטה מיד שהוא מהקרקס שהגיע באחרונה לעיר. "הופעה מרתקת ונועזת", כתבו העיתונים. והיא, איך חשדה בו שהוא איזה מטורף. חייכה בהקלה, ומה אתה עושה שם?, שאלה בתנועות ידיים. והוא, בתנועות ידיים והעוויות פנים, כמו במשחק הילדים הידוע, ניסה לתאר. ליצן? לא, לא ליצן. בלט? הוא רוקד בלט? הוא הניע את ראשו בשלילה, לא. אז אולי אקרובט? כן. נראה  שהיא הצליחה לנחש. טרפציה? כן, כן, חייך והניד בראשו כשהוא צוחק וחוזר אחריה, טרפציה, טרפציה. ישבו זה מול זה, שותים את הקפה ומחייכים. היא לא ידעה מה לעשות. דבר כזה הרי לא קרה לה מעולם, ונראה לה שהוא דווקא נהנה מהמצב.

הוא שתה את הקפה לאט, ומדי פעם אמר איזו מלה שלא הבינה. כשקם ממקומו ונדמה היה לה שהוא רוצה כבר ללכת, בא לה הרעיון המטופש הזה לערוך לו סיור בדירה החדשה. היא קמה וסימנה לו לבוא אחריה. מהמטבח לסלון. היא הצביעה בידה על התמונות, על הרהיטים היפים שקנו בחנות היוקרתית, הוא נעמד לפני התמונה האהובה עליה, נוף חסר שקט של סערה במין אוקיינוס חלומי, הביט בצבעים העזים, הביט עליה ומילמל משהו בשפתו, בטח מצא חן בעיניו. משם לחדרי הילדים. אי סדר זרוק. פוסטרים על הקירות, כריות רקומות, ספרים, מדי צבא של הבן. ליד חדר השינה קצת נבוכה, אבל הוא הסתכל על המיטה הרחבה והמסודרת, ונעמד ליד הראי הגדול שבו השתקפו שניהם. כמו בתמונה "האישה והלוליין", חשבה ונזכרה בקטע מסרט סוריאליסטי ישן שפעם ראתה. ואז הוא התקרב אליה, וממש כמו בסרט ההוא חיבק אותה והיא, כמו רק עצמה את עיניה והרגישה את שפתיו על פניה, חמות, מדיפות ריח קפה, מחפשות את שפתיה. היא נצמדה אליו בכוח, בכוח גדול, מרגישה את גופו הגמיש המתוח, אצבעותיה בתלתליו, ידיו ליטפו את גבה, פניו בצווארה. הרגישה מסוחררת, כאילו בתוך ערפל, זה רק חלום, חשבה, זה רק חלום, אבל לא. בראי ראתה את האיש מלטף את גופה, מרים את חולצתה, נוגע בשדיה .נרעדה. ידיה הפכו כבדות. פקחה את עיניה, היא ראתה איך הוא הולך ומתרחק ממנה, גופו הלך והיטשטש בראי כמו נבלע לתוכו, היא היתה לבד בחדר, אך שמעה את הדלת נסגרת. אולי עמדה שם דקה ואולי שעה, ראשה כאב, חשבה שבוודאי נתקפה תעתוע, שזה בגלל כדור השינה שלקחה בלילה הקודם כשלא יכלה להירדם, אבל היה לה מין טעם מוזר  בשפתיים והחדר היה מלא בריח מתוק כמו בחנות האוריינטלית ההיא בלונדון, ריח של תבלינים, קטורת וקינמון.

כל היום כולו הסתובבה חסרת שקט. חלמתי, אמרה לעצמה, חלמתי ואני פשוט משתגעת. אבל בכיור עמדו שני הספלים מהבוקר, והיא חזרה להסתכל עליהם שוב ושוב. אחר כך ישבה במרפסת, מקשיבה לקולות מהרחוב. לא, היא לא תספר על מה שקרה לה היום. למה לה לשמוע את בעלה מגיב בביטול ושולח אותה, כהרגלו, כשהיתה מנסה לספר לו על מצוקותיה,  לאיזה פסיכולוג טוב. "בשביל זה אני משלם כל חודש הרבה כסף לקופת חולים", היה אומר בצחוק, "שיסבלו גם הם קצת".

עד הערב כבר חזרה השגרה, גם בעלה חזר עייף כמו תמיד. אכלו את ארוחת הערב בשקט, הבת חזרה מאוחר מעיסוקיה, הבן נשאר בצבא. אחר כך התנמנם מול הטלוויזיה וכשנכנס למיטה חשבה שאולי בכל זאת תספר לו, אבל נחירותיו הקדימו אותה. שכבה בעיניים עצומות, מנסה להירדם בלי כדור. לא רצתה להדליק את האור לידה כדי שלא להפריע, גם לא היה לה חשק לקרוא. המחשבות לא נתנו לה מנוחה. שמעה רחש מכיוון המרפסת. קצת נבהלה ונגעה בבעלה וניערה בעדינות את כתפו. הוא לא התעורר, רק נהם משהו והסתובב לצד השני. יחפה קמה לבדוק. פתחה בזהירות את דלת הזכוכית שמפרידה בין הסלון למרפסת. על הרקע הכהה של הלילה ראתה דמות לבנה. ליבה החסיר פעימה. זה הוא, האקרובט מהבוקר, עמד שם. עכשיו היתה משוכנעת שהיא חולמת, שהיא הוזה. זה הרי בלתי אפשרי. קומה שלישית! הוא לא זז ממקומו, עמד בשקט רומז לה באצבע להתקרב אליו, באור הקלוש שבא מהרחוב הוא נראה לה כחיזר עם הילה זהובה סביב שיערו. מיהרה לסגור מאחוריה את דלת הזכוכית. הוא עמד שם וחייך, התקרבה אליו בהרגשה שאם תיגע בו – ייעלם, אבל זרועותיו חיבקו אותה. מגופו נדף אותו ריח משכר, שפתיו היו חמות. כשנגע בה הרגישה איך שהיא נמסה, איך כל תאי עורה נספגים לתוך ידיו, לתוך פיו, לתוך לשונו. הוא חדר לתוכה בתנועות רכות, ממלא את כולה בגעגועים הנוראים ההם, שהיו מציפים את חלומותיה. הוא נישק את צווארה, לוחש  באוזניה מלים שלא הבינה, נשכה את שפתיה כדי לא לצעוק כשסחף אותה בקצות העצבים אל הפורקן הטוב הזה, שכבר זמן רב לא ידעה כמותו.

התעוררה רועדת מקור. היא שכבה על רצפת המרפסת, לבדה בחושך. שמה לב שכמה מהעציצים היו הפוכים ועפרם נשפך. מבחוץ עלו קולות הלילה, מכונית צפרה, כלב נבח. התיישבה לאט, מבולבלת, כל גופה מכווץ. הסיטה את שיערה מהפנים, הרגישה שהיא קודחת, בשקט הזדחלה בחזרה למיטה ומשכה עליה את השמיכה, האיש שלצידה לא זז.

כשהתעוררה היתה המיטה כבר ריקה והיה לה טעם מר בפה. קמה בלאות והלכה לצחצח את השיניים. בארון התרופות לא מצאה את הכדורים נגד כאב¯הראש. הם בוודאי במגירת המטבח, חשבה. כל היום ניסתה בלא הצלחה להירגע, אבל מראות הלילה חזרו והטרידו את מחשבותיה. כשיצאה למרפסת דימתה לראות שעציצי הגרניום הוזזו ממקומם.

בערב חזר בעלה מהמשרד. בדממה ערכה את השולחן ובדממה אכלו את ארוחת הערב. הבת הודיעה שלא תחזור. נשארת לישון אצל החברה, שאיתה מתכוננת לבחינה. אחר כך הוא התיישב בכורסת הטלוויזיה וקרא בעיתון. התיישבה על הספה ודיפדפה בשבועון המצויר. הוא מילמל משהו על היום הקשה בעבודה ועזב  בפיהוק לחדר השינה. אחרי החדשות התקלחה לאיטה, לבשה את כתונת הלילה הלבנה, ונזהרה שלא להעיר אותו כשנכנסה למיטה. שכבה ושמעה את קולות השכנים מהדירה שמתחתיהם. בוודאי משחקים קלפים, חשבה. כדי להירדם התחילה לערוך בראשה את רשימת הקניות למחר. יש להם אורחים לארוחת הצהריים בשבת. הקולות מהקומה שמתחת הלכו והשתתקו. עצמה את עיניה מחכה לשינה. שמעה את הרוח מניעה את ענפי עץ הלימון ששתלה על המרפסת בחבית הדקורטיבית. גשם התחיל לרדת. הפעם צדקו בתחזית מזג האוויר, הגשם הגיע. משכה את השמיכה מעל לראשה והתחילה להתנמנם. מתוך השינה שמעה רחשים מהמרפסת. כאילו מישהו מתופף בשקט על דלת הזכוכית. פקחה לאט את עיניה והקשיבה, הכל שקט, זו רק הרוח או שהיא שוב הוזה. קמה מהמיטה והתקרבה בזהירות לדלת. אני חולמת בהקיץ, חשבה. ליבה הלם כמו תוף כשראתה מבעד לזכוכית את הדמות הלבנה, הגבוהה עומדת בפינת המרפסת. יצאה בשקט, חסרת נשימה. הוא חיבק אותה בכוח. שפתיו על אוזנה, בצווארה, מחליקות על כתפה. היא נצמדה אליו, שפתיה מחפשות את שפתיו, ידיה משתוללות על עורו החלק, לשונה תועה במבוכי איבריו, גופה הולך ונמלא בו והיא כמו מבקשת להיבלע בתוכו, להתאבד בגופו החם. איך שהוא ידע בה לגעת, איך הפכו אצבעותיו למשושי תענוג. איך רצתה לצעוק מהעונג השורט הזה שפשט בה, איך רצתה לדבר איתו, וכל מה שיצא מפיה היתה אותה אנחה חנוקה ברגע הסערה ששקטה בין ירכיה. חסרת מלים חייכה אליו, נשימותיו בשיערה, והיא מלטפת את פניו, מרגיעה את נשימתה, נועלת עצמה בתוך עיניו העצובות ובוכה.

אור זריחה ראשון העיר אותה. היא היתה לבדה. המשיכה לשכב עוד קצת על רצפת המרפסת  הלחה, נותנת לקור לחדור ולצנן. כשקמה לבסוף, לא מיהרה לחזור למיטה. הלכה למטבח והכינה לעצמה כוס קפה. הכתונת הבהירה שלה היתה רטובה מהגשם ודבקה לבטנה ולשדיה.

וכך זה נמשך, היה בא בלילות ונעלם עם קו האור הראשון. בליבה קראה לו האקרובט שלי, חיכתה ללילות ולא האמינה לעצמה במשך הימים. בראי נדמה היה לה שאישה אחרת מסתכלת עליה.  פתאום שמה לב שהיא גם צוחקת. סתם כך, פתאום שמעה את עצמה צוחקת. היא פיזרה את שיערה, התאפרה, כן, יש לה עיניים באמת יפות.

כשחזר בעלה בערב מהעבודה שלחה אליו חיוך. את נראית נחמד, אמר לה, היית במספרה?. זה לא המספרה, ענתה לו מלכסנת מבט, זה משהו פנימי. שיהיה, ענה לה, כשהוא בולע מהר את נתחי העוף ברוטב סיני שהכינה, את יודעת שהגיעה משלחת המהנדסים מחו"ל?. אל תשאלי איזה ריצות שיש לי וכמה ישיבות. את רוצה לספר לי משהו? אז בקיצור, כי אני מוכרח ללכת לישון, מחר מחכה לי יום עמוס במיוחד. נתן לה נשיקה על הלחי והלך לאמבטיה. היא נשארה לשבת ליד השולחן. חזרה וקראה את המכתב שהבן שלח מהצבא. מכתב מתוק כזה עם ציורי מיקי מאוס בשוליים. אחר כך הכניסה את הכלים למדיח והלכה להסתכל בטלוויזיה. עכשיו, כשבעלה הלך מוקדם לישון, המכשיר כולו שלה והיא יכולה לצפות בסדרת הדרמה החביבה עליה. התרווחה לה בכורסה, שיכלה את רגליה, והרגישה כאילו נמלים קטנות מדגדגות לה בחוט השדרה. אין ספק שמשהו טוב קורה לה. אומרים שהאביב הוא עונת הפריחה, והנה אצלה, כמו תמיד, הכול הפוך, היא פורחת בסתיו. "אול ווי ניד איז לאב", זימזמה, כשעל המסך פגשה הגיבורה סוף סוף את אהובה בתחנת הרכבת הלונדונית. כן האהבה, איש זר הופיע בחייה, או אולי רק בדמיונה, וכל נופי נפשה נצבעו בצבעים אחרים, הריקנות הרגשית שבה חיה התחילה להתמלא בתוכניות שונות. פתאום היא לא לבד, אולי באמת יש חייזרים מכוכב אחר שבאים לבקר את בני האדם?  

החיים נמשכים, היא אומרת לעצמה בכל יום חדש. הכל מתנהל כרגיל,  היא התחילה אפילו לחשוב על חזרה לעבודה. לפני כן, היא אומרת לעצמה, כדאי שתלך לפסיכולוג. שיחות נפש הן דבר חשוב. היא התייעצה גם עם חברתה הטובה, שהיא בעצמה פסיכולוגית, אין ספק שכמה שיחות יעזרו לה לעשות קצת סדר במגירות הנשמה שלה. כמו מכושפת היא הולכת עם הסוד הגדול שלה. אפשר לעשות עליי סרט, היא צוחקת. והסוד הזה הולך וגדל. סוד פרטי ויפהפה. כשאוחזים בה הספקות, היא מגרשת ממנה את המחשבות המטרידות. לפעמים אוחז בה פחד גדול שתאבד את החלום המסתורי הזה, היא פוחדת, אבל די לה בהווה הקסום והמוזר הזה. איך הצליחה להגיע בגעגועיה אל אותה ארץ מופלאה שהיא כולה שלה, שאיננה מסומנת במפות. 

                                                  ***

בערב ישבו כולם סביב שולחן האוכל. הפעם טרחה ובישלה  לכבוד הבן שבא לחופשה את האוכל האהוב עליו במיוחד.  משך הארוחה שוחחו בעצלתיים על מזג האוויר, ענייני דיומא ומה אמרו בחדשות האחרונות. בעלה ישב מולה והיא הביטה בו כמו על מישהו שבמקרה עבר במטבח, כאילו ומעולם לא היה בעלה, כאילו ומעולם לא היו אמורים להיות חברים ונאהבים. איך קרה שעם השנים הם הפכו למין עסקת חבילה ששמה משפחה, שילדו ילדים, שהצליחו במקצועותיהם, שצברו נכסים, אבל איבדו בדרך את החשק לגעת זה בזה, ואשר לאינטימיות הרכה, המחברת, זו, כשהיא מנסה לשחזר את חייהם המשותפים, מעולם, בעצם, לא התקיימה ביניהם.  נעול בעולמו, בעלה בטח איבד כבר מזמן גם אותה באחת מפינות משרדו המצליח. אולי גם הוא, עברה המחשבה בראשה, אולי גם לו יש סודות משלו. הגישה לשולחן את הקפה עם העוגה, הוא ישב וקרא לבן מתוך מדור הספורט את הדיווחים על משחקי הכדורגל האחרונים בליגה, אחר כך המשיך לדפדף בעיתון מחפש את המדור הכלכלי. כמה חבל, אמר פתאום. מה חבל?, היא נקרעה ממחשבותיה, חבל על מה?, על הקרקס, הוא ענה ועיניו בעיתון, הקרקס שהגיע לעיר, כבר תיכננתי שנלך כולנו לראות את ההופעה. היא הרגישה איך לחייה מתחילות לבעור, לא, הוא לא שם לב, הוא לא מביט בה, אבל ליבה כבר דופק, מה הוא רוצה? האם הבחין  במשהו?

הקרקס הזה, שבפרסומת כתבו שהוא מהטובים בעולם, ביטל את הופעותיו, אמר. היא הרגישה הקלה של ממש. ולמה?, שאלה, מנסה להישמע שלווה ועניינית. קרתה שם איזו תאונה, ענה לה, גם כן מקצועות בוחרים להם האנשים. נו, טוב, אלה צוענים, אמר בלגלוג.  תאונה, חזרה אחריו, מה זאת אומרת תאונה?  לפי מה שכתוב פה, הרי שהאקרובט, כוכב ההצגה שלהם, נפל. נפל? קפאה המלה על שפתיה, נפל?

 כן, נפל. מה את מתפלאה, זהו סיכון מקצועי, את יודעת. כותבים פה, כי קפץ את קפיצת המוות כבכל הופעה, אבל הפעם בגד בו מזלו והוא החטיא את הרשת והתרסק. פשוט התרסק. נו טוב, למה אפשר לצפות כשנופלים מגובה שכזה? אבל לא נורא, נחכה שימצאו לו מחליף או עד שיבוא קרקס אחר. האוכל היה מאוד טעים, תודה. אני הולך להתרחץ. וכן, שכחתי לספר לך שיש לי הערב עוד פגישת עבודה מיחדת עם המהנדסים ואחזור כנראה מאוחר".

 הוא קם והשאיר את העיתון על השולחן. לקחה את העיתון וקראה. כן, כתבו שם במפורש וגם תצלום קטן ולא כל כך ברור הדפיסו. כן, זה הוא. "אנו מצטערים על התאונה", נכתב שם, "על מועד חידוש ההופעות תבוא הודעה". שמה את העיתון על השולחן והניחה עליו את ראשה. רצתה לבכות, אבל בגרונה כאילו נתקע גוש עופרת. רצתה לקום, אבל רגליה לא נשמעו לה. ישבה כמשותקת. האקרובט, האקרובט שלה, התרסק.

כמו זרה לעצמה הצליחה לקום. כאב ראש נוראי, אמרה לחלל המטבח, חטפתי כאב ראש נוראי. בידיים לא לה הניחה את הכלים במדיח, והדרך למרפסת נראתה לה אינסופית. שם התיישבה בכורסת הקש הגדולה, אסופה כמו היתה בובה עשויה בד.

לפנות בוקר, כשראתה את הזריחה מעל לאנטנות, נדמה היה לה כי מצאה את מקום קבורת החלומות.