דיאלוג חורף

מגוחכת אמרת, /
מגוחכת בחיפושייך אחר מה /
שאינני יכול להעניק, /
במלים יפות /
את מכסה מבוכותיך /
אני מביט בך כמו סקרן /
דרך חור המנעול, /
שטף דיבורך מוגזם,
בהול
מותיר בי טעם זר
מהול
אי שקט מחניק,
אין בכוחי להיות לך
פרי געגועים
ולהמתיק בדידות גופך
בחורף הקשה,
עת בגופי ביקשת מקלט
לא התכוונתי להכאיב
סנונית אחת כמוני
הן תדעי
איננה מביאה את
האביב.

***

עכשיו יש זמן לאינטרוספקציה,
להתקרבות אל עצמי,
להמתות החסד, לפרידה.
רחוק מההמון
אני סובבת לבדי
בין חדרי הבית הגדול,
מודדת את הזכרונות
מפרידה את הסיגים,
שוקלת את גרעיני המציאות
במאזני צורפים מדויקים,
תבונת ההשלמה
כרגיעה זמנית.
בשקט הסולח
אני הופכת
זמן עבר בגוף ראשון, יחיד.