חראקירי

ההרגשה הרעה, תחושת הבחילה מעצמי הגיעה מאוחר יותר. מה שהתחיל כצעד נכון, מציאותי ומשחרר כביכול, מהלך שאמור היה לפתוח לשנינו, לך ולי דרך חדשה ומבטיחה הפך לסיוט מתמשך, סיוט שנראה בהתחלה כפתיח לסיפור חדש וטוב.

התנהגתי, היום אני כבר מעזה להודות, בצורה מחפירה, כמו יצור נחות חסר רגשות, כמו מין יהודה איש קריות, בוגדנית ונמהרת, אטומה ואנוכית והגרוע מכל, חסרת מצפון וחמלה. ועוד כיסיתי על החרפה בתילים של מילים נבונות, משפטים מהוקצעים, שכמו ונלקחו מאיזו מלודרמה פסיכולוגית, שנשמעו אז לאוזניי משכנעים ובני תוקף. 

 חודשים רבים הכיתי על חטא. חוזרת ומשחזרת את הימים האחרונים שלנו כבני זוג, כאוהבים, כחברים. לילה לילה במיטה הזוגית הזרה שהפכה לבית כלא העמדתי את עצמי בפני בית הדין של המצפון וחיכיתי לגזר הדין. בפועל, גזר הדין כבר נחרץ. הרי עם טריקת הדלת ההיא גזרתי עליי לאבד אותו. עכשיו, אחרי הקטיעה, הגדם מסרב להצטלק. אני מפתחת זיהום, נמק רגשי מדיף צחנה. 

ישבנו אז בחדר האורחים שלנו, על הספה ואני הבטתי עליו ודיברתי רואה איך פניו היפים הולכים ומתאבנים עם כל מילה שהשמעתי. אני לא מבינה איך היה לי הכוח לסקול אותו במילים הכבדות האלה.          
    כשכבר עליתי למטוס, בדרך אל מעבר לים, כשהידקתי את החגורה, רציתי להקיא. פתחתי את שקית ההקאה, אבל החומצה ששרפה בקיבתי לא נפלטה החוצה. בחרתי בגלות כמקום לברוח אליו. גלות שבתחילה נראתה כמקום מפלט עד שהגיע רגע הפירעון של חשבון הנפש. חשבון מרושש גוף ונפש.                               

עירומה בקור האלפיני ביקשתי לחזור לשמש. לחזור אליו.

לא היה לי האומץ להביט על עצמי בראי. מעגלים כהים כיתרו את עיניי, שיעול אסתמטי טורדני חרך את בית החזה, מבט כבוי וזר קוצים בלתי נראה שדקר בראשי, נעוץ ברקותיי כמו ייסורי הנפש על מה שעוללתי. נדודי שינה תכופים, חוסר תיאבון ותחושת אובדן חריפה עשו בי שמות, אז טילפנתי אליו לבקש ממנו  מהחסד ששמור לנידונים לחיות בצערם. ביקשתי להתחטא בפניו, ליפול לרגליו ולהתחנן לסליחה. כשהסכים והזמין אותי לבוא אליו לתל אביב, לדירה ששכר אחר פרידתנו, טיפסתי ברגליים שבקושי נשאו את משקל גופי לקומה השלישית. 

 הוא פתח לי את הדלת בחיוך שהסתיר את רעד השפתיים כשאמר את שמי. עמדתי בדלת ובכיתי.  מתייפחת הושטתי את זרועותיי ונכרכתי על צווארו מאבדת נשימה בלי יכולת לעצור את הדמעות המטורפות שפרצו מעיניי. באתי שתסלח לי, ייבבתי מתרוממת על קצות בהונותיי כדי לטמון את ראשי בצווארו. הוא חיבק אותי אוסף אותי לתוכו באותה תנועה רחבה שעטפה את גופי הרועד. גופו הגדול, כפות ידיו החזקות, אצבעותיו החטובות כידי פסנתרן ואני נלפפתי סביבו כתמנון המבקש על חייו.

בסלון המאובק הוא התיישב על הספה שיחד קנינו בזמנו, ואני נפלתי לרגליו, חובקת ברכיו, טומנת ראשי בין ירכיו בוכה עד כלות הנשימה. תכה אותי, צעקתי, לא, תהרוג אותי, עשה עימי את החסד הזה, תכעס עליי, תכעס. תגיד לי שאני הזונה המלוכלכת שבעולם, תגיד, תגיד שאתה שונא אותי, שונא, שונא. הוא המשיך ללטף את ראשי בשתיקה. הרמתי את פניי והסתכלתי עליו, על תלתלי הזהב הארוכים שירדו על כתפיו, על פניו היפים שכמו ויצאו מציורי הקדושים של קראוואג'יו. תגיד כבר משהו, חירחרתי ומחיתי בשרוול החולצה את אפי, תגיד כבר משהו. כואב לראות אותך ככה, ענה בשקט. כואב לי כי אני אוהב אותך כמו שתמיד אהבתי. הדבר היחיד שהייתי בטוח בו היתה אהבתך אליי, וכשעזבת בכזו תזזית נותר בי חלל גדול ואחרי שהבנתי שהלכת באמת, קברתי אותך בתוך החלל הזה. אבל אני תמיד אוהב אותך. תמיד.

הרגשתי איך נעשה לי קר. רועדת קמתי מהרצפה המאובקת, הוא המשיך לשבת ראשו מושפל, ידיו לצידי גופו, פסי דמעות על לחייו. בצד שמאל הרגשתי כאב חד, כמו גוש של אש שורף, רציתי להקיא, כאילו להוציא מתוכי את עצמי, לרוקן את השריפה הזאת מתוך בטני, הרגשתי כאילו אלפי תולעים משתוללות במעיי. רציתי לא להיות יותר, להרגיש את הכאב הזה עד לאובדן החושים. שיכאב לי, שישרוף, שאלך לעזאזל. תחושת עוועים עברה בי, הכל  הסתחרר סביבי, זו לא הייתי אני יותר, הרגשתי שפלה, דוחה ורמוסה, כאילו שהפכתי, איך לומר זאת, לאחת התולעים הזוחלות בתוכי, לא, לא תולעת, תולעת עדיין יש בה משהו  עם ערך, הרגשתי נמוך יותר, מגעיל יותר, המילה נתקעה בגרוני צורבת ומבחילה, סתם חתיכת חרא.