שמעתי אותה חולמת

לפעמים בלילה אני מתעורר ומקשיב לנשימתה.

היא נושמת בכבדות, כמו במאמץ, וזה בגלל הסיגריות שהיא מעשנת. לפעמים נדמה לי שהיא בוכה בשנתה, בחלום. אני מרים אז את ראשי וכשאני נשען על ידי אני מתבונן בפניה, בגלגלי עיניה הזעים
מתחת לעפעפיים הסגורים. אני רואה את הדמעות מפלסות דרך לעצמן מבעד לריסים הארוכים שלה, ומתגלגלות לאיטן לאורך הרקה עד שהן נופלות על הכר.

כשהיא בוכה אני יודע על מה היא חולמת, ואני לא צריך לנחש מה עובר לה בראש המשוגע שלה שאני כל כך אוהב.

אני יודע שהיא חולמת על הילד שלא יהיה לנו. ואני מנגב בעדינות את הדמעות או שאני מלקק אותן, או נוגע באגל מלוח אחד כזה באצבע וטועם. היא אישה רגישה מאוד ומשבי הרוח שלה עזים ולא תמיד צפויים, כך גם מצבי התודעה שלה, התבונית והרגשית כאחת, נוטים לשינויים שהיא יודעת להסביר ולנתח בצורה כל כך מובנית וחכמה. אבל מאז אותו לילה כשהצלחתי, כדבריה, לחדור אליה סופית
וטוטלית אל מתחת לעור – זרעתי בתוכה את הילד שאיבדה לפני שנים לפולחן המחפיר של קורבן המולך.

ברור שזו היתה הפריה סמלית בלבד, כי בשלב הזה של היחסים שלנו אנחנו עדיין מגלים את עצמנו ועוד לא הגענו לחוף המבטחים ששם נוהגים הצבים הגדולים להטיל את ביציהם בחול החם. כאיש מדעי
הטבע שיודע להתעסק בתאים, תרביות ונוסחאות מדויקות, אני מנסה לפעמים לתרגם, כך סתם לעצמי ולא לשום מטרה מדעית, את התרבות תאי הפנטזיה שלה, שאותם אני מראה לה בצילומי הפולארויד שאני עושה כשהיא לא שמה לב. אפשר לראות בהם בבירור את חוטי החלומות שעשויים תאים תאים זוהרים ונראים בצילום כמו שרשרות עם חרוזים בגדלים שונים. היא דווקא מתפעלת מהם, אך רק מהבחינה האמנותית.

מאחר והיא אישה רב שנתית, רבת פנים ודוקטור להיסטוריה אירופית, אני לא נכנס איתה לוויכוחים מלומדים, ובכוונה נותן לה לברוא ולספר את הגרסאות המיוחדות שלה לתולדות חייה המשתנים. זה בעצם לגמרי לא משנה, כי כבר למדתי שכאשר אני נכנס לתוכה היא הופכת אוקיינוס של גלי גוף וסערות נפש שטורפים את חושיי ואני הופך, בניגוד לכל חוקי האבולוציה, ללווייתן מכונף המוכן להתאבד מעונג במערה הסודית שלה שבין ירכיה, שמדיפה ריח צינובר כמותו לא הרחתי מעולם, אפילו לא במעבדה המשוכללת ההיא לחקר הריחות שבאוניברסיטת אילינוי בשיקגו.

וכך בשעה שאני מתבונן בה בשנתה, והיא נראית לי פתאום כל כך שבירה ומרוחקת, מקופלת בתוך מזוודת גופה המיטלטלת במסעות תת הכרתה, אני מניח בזהירות את כף ידי הגדולה על בטנה ומקרב את פניי לגומחת צווארה ונושם את ריח נשימתה הכבדה וחושב לי מחשבות בסגנון המדע הבדיוני על איך שאני מגלה איזו מין מולקולה מופלאה שאותה אני יכול להשתיל לתוך רקמת החלומות העדינה שלה, וכיוון שהמולקולה הזאת מכילה את תמצית ההתייחדות שלנו, היא גם נושאת בשבב היחיד ממנו היא מורכבת את הילד הזה, שהיא נוהגת לקרוא לו האתה הממוזער שבתוכי, שמופיע אצלה מדי פעם בחלום. וזה יהיה ילד הרוח שלנו.

אני מתכרבל לידה, ושולח את אצבעי הקטנה כדי להוריד לה מהמצח את טיפת הזיעה שהופיעה עליו, ואז פתאום היא פוקחת את עיניה ושואלת אותי למה אני לא ישן והאם שמעתי אותה חולמת, כי היתה
לה מין הרגשה כאילו טיפטפו לה משהו לתוך הראש.

ואני צוחק מהרעיון המשוגע שבא לה באמצע הלילה, ואחרי שהיא חוזרת ונרדמת, כזו קטנה בתוך זרועותיי, אני מחייך לעצמי וחושב שאולי הניסוי שעשיתי במעבדת הרעיונות שלי אכן הצליח.