המצעד

אחד הזיכרונות החזקים שלי, שהזמן שחלף לא הצליח לטשטש, הוא מצעד צה"ל הראשון שלי.

השנה, אי שם באמצע שנות החמישים, המקום, תל אביב, במרפסת הקטנה של דודה מוכניצקה ברחוב אלנבי, המשתתפים, קבוצת ניצולי שואה, כולם עולים חדשים, אבא ואני, הנכדה הבכורה לאין סבתא וסבא, או כמו ששרידי המשפחה אהבו לציין, "התשובה שלנו להיטלר". אבא שלי היה ציוני, ואפילו שציון לא התעניינה בו במיוחד, ביקש להנחיל לי, כפטריוט אמיתי, תודעה היסטורית ולאומית עמוקה.

לפנות בוקר, אחרי לילה שבו האורחים כמעט ולא עצמו עין, גם מהתרגשות וגם מתוך פחד שמא המרפסת עוד תתמוטט מהמשקל ומהדוחק, ירדו הדודה ואבא עם כמה כיסאות מתקפלים למטה, ותפשו מקום טוב בשורה הראשונה על שפת הרחוב, ליד החבל שמתחה המשטרה.

בבוקר היה חם, אבא שם לי כובע קש על הראש, הרים אותי על הידיים כדי שלא יסתירו לי האנשים שהחלו להתקבץ מסביב. ביד אחת היה לי דגל קטן, ועל הצוואר תלה תרמוס הפלסטיק עם השוקו. הרחוב קושט בדגלי כחול לבן, מרחוק נשמעו קולות תיפוף וחצוצרות, הקהל הריע.

ראשונים הופיעו, אני זוכרת, שוטרים רכובים על סוסים. פרשים עם דגלים. הסוסים שעברו השאירו מאחור ערמות חומות גדולות. אחריהם, כשהם נזהרים לא לדרוך על הגללים, צעדו החיילים, חלקם במכנסי ברמודה וגרבי צמר עד לברך חמושים ברובים גדולים, אבא נדרך מהתרגשות וניפנף בידו.

ואז החלו האנשים לצעוק ולמחוא כפיים ושורה של תותחים, או אולי מרגמות ארוכי חדק נישאו על משאיות. אחריהם צעדו חיילים וחיילות בצבעי המדים השונים (ושנים מאוחר יותר רציתי למות בעד ארצי במדים הלבנים של חיל הים). אבא חיבק אותי חזק. תביטי, תביטי, זה הצבא שלנו, יש לנו מולדת, חבל שאמא חולה ולא באה איתנו, אולי היתה מבינה למה באנו לכאן. ויש לנו גם טנקים, אמר אבא, כשעברו הטרקטורים הכבדים מדופני הפח, וכשנשמע קול מנועי הפייפרים, שבאו מכיוון הים, פולטים עשן צבעוני כבד וכולם התחילו להשתעל, ראיתי שאבא שלי בוכה.

חיבקתי חזק את צווארו המזיע, התבוננתי בחיילים הצועדים, בתזמורת מכבי האש ובשוטרים שעשו תרגילי סדר ושלכולם היו שפמים, ונזכרתי בשיר על הקרקס. מדי פעם נשקתי את לחיו של אבא והרגשתי את הטעם המלוח. נספר לאמא, הוא אמר לי, נספר לה איזו דפילאדה (מצעד צבאי, בפולנית) נהדרת ראינו.
אבל בלילה, כשחזרנו, אני סיפרתי לה דווקא על הדמעות של אבא.