ארוטיקה, היסטוריה

ארוטיקה

פיתוי מתוק שכמוך
זרוק לי סוכריות
לאורך השביל
שבין מוחי לערוותי
שאלקט, שאתפתה
ללקק את ראש הפטריה
הוורוד,
עוד אתה לוחש לי
מצמצם את עיניך כדי חריץ,
עוד עוד
חזק יותר
כמו פטמות הפטל הזקורות
הממלאות את פיך מיץ
עגבים מתוק
ואת הבטן הרכה שלי
בדמעות

סימנים

מסימני התקשורת הארוטית :
משדרים רבי עצמה
משלחים בך
תשדירי פנטזיה
באמצע הלילה אתה מורח אותי
ביד מחושמלת
על איבריך החשופים
העומדים לרשותי הרחוקה
ממך מרחק חלום רטוב,
נועץ אותי חפה מבגד
על ארון התרופות
שבחדר האמבטיה,
תעשה לך טוב יקירי
תעשה לך טוב
בשלט רחוק. חישוב
הקילומטרים המפרידים
בין דמיונך ושפתי האדומות
רק מגביר את החיכוך
את טעם העוד
שייספג
במגבת הרכה.

על הכר

על הכר עליו לא מונח ראשך
אני מניחה את פני
באצבעות סהרוריות געגוע
אני מנסה לשחזר
את מגע שפתיך בין ירכיי
את טיולי הלשון
על קטיפת הגוף
את יניקת הצוף
מעורך המתוק,
דם וסוכר
דבש וזרע,
זיעה ונקטר

עכשיו אהובי
עכשיו
קרע בבשר
מלא את ידי הריקות
עד כאב.

בוקר

שותה את קפה הבוקר
רואה האירוס הסגול
פרח באדנית.
רפסודיה בכחול נשפכת
על השעוונית
מכתימה את השקט,
מדליקה
עוד סיגריה אמריקנית
מסרקת פזורת נפש
את מחשבותיך הסתורות
תחת שיערך,
מלטפת את החתול
המתרפק על ירכך
כמו מנסה לרכך
את כאב הגמילה
מהאיש
שטרק את גופו
בפניך.

ביד אחת

ביד אחת
כל החלומות עליך,
כמה מרגש למצוא
את נעורי האבודים
בתוך שפתיך היפות,
כשגופי נבקע
למגע קסמיך
משורש שיער אדום
עד לקצות
הבהונות.

***

ריחות גופי
הם ניחוח גופך הרחוק.
שיערי הבשום מפוזר על הכר
מתחת עפעפיי
סוסי הפרא דוהרים
כשאתה מתוך אצבעותיי
נושך בצווארי.

דיאלוג חורף

מגוחכת אמרת,
מגוחכת בחיפושייך אחר מה
שאינני יכול להעניק,
במלים יפות
את מכסה מבוכותיך
אני מביט בך כמו סקרן
דרך חור המנעול,
שטף דיבורך מוגזם,
בהול
מותיר בי טעם זר
מהול
אי שקט מחניק,
אין בכוחי להיות לך
פרי געגועים
ולהמתיק בדידות גופך
בחורף הקשה,
עת בגופי ביקשת מקלט
לא התכוונתי להכאיב
סנונית אחת כמוני
הן תדעי
איננה מביאה את
האביב.

***

עכשיו יש זמן לאינטרוספקציה,
להתקרבות אל עצמי,
להמתות החסד, לפרידה.
רחוק מההמון
אני סובבת לבדי
בין חדרי הבית הגדול,
מודדת את הזכרונות
מפרידה את הסיגים,
שוקלת את גרעיני המציאות
במאזני צורפים מדויקים,
תבונת ההשלמה
כרגיעה זמנית.
בשקט הסולח
אני הופכת
זמן עבר בגוף ראשון, יחיד.

היסטוריה

בפינת הכתיבה שלי
בין יערות העד שהפכו
לספרים
אני חוצה שנים על רפסודות
היסטוריה במסע מייגע
כאותם ספנים מוכי רוחות
ותאוות אספנים,
חתולי האפור משמש
מזכיר פרטי
מפרוותו הרכה
אני מפיקה
את מנות החום
הנחוצות לי
כדי לא להשתגע.

העצבות הזאת

העצבות הזאת היתה בי
כמו עור שני העוטף מבפנים,
העצב היה כמו כתם
שלא ניתן להסרה,
באמצע השמלה החגיגית
באמצע הילדה.
אחר כך הבדידות
כדיונת חול נודדת
הלכה ונערמה,
את ציפורי הנעורים
טורף הזמן,
באמצע הפריחה הבוגדנית
באמצע האישה.
בסוף עונת הגוף
נועלת את הפחד המכאיב,
גולה מהמציאות
אל הזיות אי שקט מסוכן
חבוי מאחורי קווי ההגנה
של דיכאון מרהיב.

עם ג'ורג'יה במחשבתי

עם ג'ורג'יה במחשבתי
אני קלה להיכנע
לאצבעותיך הצומחות מתוך
סולמות האוויר,
חשבתי שהלכת לאיבוד בניו יורק
בחיפוש אחרי עצמך
או אחרי שעותיו האחרונות של בירד
שסביב לחצות החזיר נשמתו
תלוי על פוסטר מתקלף
מקיר הרכבת התחתית.
עם ג'ורג'יה במחשבתי
ב"בלו נוט" ב-131 מערב
ליד השדרה השישית
גילספי אילתר איזה סטנדרד ישן,
אחר כך שפך שורטר
את הויסקי מתוך הסקסופון
עם פאני ולנטיין,
מזריק את העצב המינורי
ישר לווריד,
והמלנכוליה הסלבית שלי
טיבעה את עצמה בעיניך
שתויה מקוקטייל מעורב
של וודקה, ג'ין ובדידות עירונית.

מנעד קולך

מנעד קולך מלטף
את אוזניי
ומתפשט מתעלות השמע
אל רשתות עצביי
החשופים, הנעים
כאצות עדינות בתוך
אוקיינוס גופי
הנדרך, הנפתח
כקונכיה רכה אל הצלילים
העמוקים, החושניים שבסיומות מילותיך.
קולך מושך אותי
אליך
כמו שירת הסירנות המפתה
את ספני הבדידות
לשקוע כבדים מכמיהה
אל קרקעית הזויה
של שיכרון לילי חסר פנים.

החוויה הגרמנית

*

אחר כך, לאורך הדרך המתמשכת
נקרעתי אל תוך עצים ירוקים
אני מפנה את פניי
רואה שמים באפור,
שביל כסף,
ממהרת לחלוף
בארץ ירוקה מדם
הוריי.

**

מסתכלת עוקבת
מאוד לא שקטה,
עד נימוס.
מול האנדרטה
גשם פתאומי
מרטיב את המלים היבשות.
הוא מושיט בהיסוס
ממחטה.

***

תמונות רצות
תמונות מתחלפות,
הצער מתקתק במצלמה
מישהו עוד עלול היה לטעות
ולחשוב
שיש בכוח העשב לכסות
על פשעי מלחמה.

****

מזלצבורג למינכן,
יפי הנוף דוקר
בעיניי,
שפעת היערות נפתחת כמניפה
בין העצים
אגם חבוי
מימיו פיסת זכוכית שקופה
אודם גגות הרעפים
טיפות של דם קרוש
על מדרונות קטיפה.

הזמן הגרמני

הזמן הגרמני משנה את צבעיי.
גרמניה בלילה
איננה אותה הארץ
שבה אני מטיילת ביום.
בלילה מתמלא חדרי
חלומות רעים
בלילה אני שומעת את
כלבי הזיכרון נובחים
ליד הדלת.
ביום חוזר הסתיו אל
חלונות הראווה
עצים מוכי שלכת
מתפשטים מעלוותם
ועל הספסלים בגן
באור השמש החיוורת
מחממים זקנים מנומסים
את עברם.

***

היתה זאת אהבה
שידעה את מותה
שבויה בסוד הקסם
הגרמני האסור,
כמו אקדח
לא נצור שנצמד לרקה
טעונה בתשוקה ובעונג נורא
ולפחד הרתע היה טעם של עוד.

שעת קפה

המתקת את האספרסו
שלך בסוכר כוכבים
ולתוך ההפוך שלי
פיזרת אבקת כשף
דמויית סוכרזית
מבטך המפתה הפשיט מעליי
את שמלת הנשף המוכספת
וידך שלא אחזה בספל
בחשה בברכיי, מטפסת
תחת השולחן במעלה
ירכיי המופתעות
ממלאת את גופי
בקצפת.

כמו חלום אריזונה

איך זה שמכל הנשים
היפות
ומכל הגברים החסונים
שבעולם
עצרנו ליד עצמנו
בחריקת בלמים
גוף מול גוף
חיוך מול חיוך
זורקים את חגורות
הבטיחות כדי לצאת
למשימת התאהבות
בלתי אפשרית
להמריא כשני אסטרונאוטים
טעונים בניטרו אהבה
לתוך השמים המצוירים
של מגריט
אל ירח הניאון
שנשאר דבוק על הזגוגית
באתר הצילומים הריק
של חלום אריזונה.

עובר הזמן

עובר הזמן בשלווה.
אתה לא קורא לדברים
בשמם,
אני מעדיפה לשתוק.
השתיקה היא שדה
הצעקות
בתוכו אני מנביטה
את הבכי
שנעצר על סף העפעפיים,
הופך זרעוני מלח
שנושרים לסלט הירקות
ומעשירים במינרלים
את הדממה
בארוחת הערב.

הדרך לטרבלינקה

הדרך לטרבלינקה
מוצפת ירוק
חרושי צהריים, קמוטי מענית
מצהיבים השדות.
מרחוק
אלומות הקש נראות כבובות
שקפאו במחול
שעון על קילשון
עומד האיכר
מנופף לשלום.
באחו רועות הפרות בשלווה
הרועה מתקרב, פולה גרעינים מתוך ראש חמנית
"טרבלינקה? כך לנסוע ישר"
הוא אומר ושורק לכלב גדול
שנובח עליי בפולנית.

***

הניצולים חוזרים.
כתיירים נכבדים
באתרי הסיוט,
רוצחיהם מאתמול ובניהם
עומדים לשרתם
ממצמצים בעיניים תאבות
ממתינים בסבלנות
לתשר.

את האבן החדה

את האבן החדה
הנלחצת אל ליבי
אינני יכולה להסיט,
מתוך המועקה
לא מוצאת את המלה
להניחה כפיסת הרגעה
על הפצע,
על צריבת הקעקע
אותה אני נושאת
מתחת לעור.
ברגע לידתי
אמי נתנה בי סימנים
כשחזרה מן המתים,
את צלקות הנפש, את ריח השרוף
ממנה נמשכים אליי
שורשי אוויר שקופים,
קרעי אתמול טרוף
תועים בין מחוזות האפר
שכוסו ירוק.

ספירת מלאי

פתאום אני תופסת
כמה אנשים מתו משך שנות חיי.
מהם חברים מהם זרים.
היום מתו סמי דיוויס הבן בגיל שישים וארבע
מסרטן גרון
וג'ים הנסון יוצרם של החבובות, בן חמישים ושלוש.
חבל. כמה חבל.
החלטתי להפסיק לעשן.
כבר כמה שעות עברו
מאז ההחלטה.

בנעליים הירוקות

בנעליים הירוקות
אתה רוקד את השנה
החדשה במסבאה החשוכה
שבעיר הנמל,
מטופף בהן כמו רקדן סטפס
מסרט של שנות השלושים
על מסלול קטיפה אדומה
כמו ריבת לב שפוכה.
אני לא המפרי בוגרד,
אמרת
ואת לא אינגריד ברגמן הבלתי
נשכחת
והבר בקזבלנקה היה
רק תפאורת קרטון
בתיאטרון שדה של
עיר נידחת.

אודיסיאוס
בלילה את מכלה עצמך
על פני חצי עולם
בחיפוש
אחרי אודיסיאוס
שהבטיח שלא יחזור
שביקש ממך לא לסרוג
כי הוא אלרגי לצעיפים
כחולים
ולנשים שמתעקשות לחכות
על החוף

הוא צועק

הוא צועק עליה
כאילו היתה ילדה מפגרת
שיש להתנקם בה
על שהיא כזאת.
אם אני לא מבין –
אני מכה.
לא רוצה אישה אוטיסטית
המחכה אילמת
לאיזו בשורה
לאיזו התגלות נסתרת,
אישה המביטה בחלונות
שמחליפה חלון בחלון בחלון
ומציפה את גופה בדמעות
מתקפלת כמו סוד
לתוך לילותיה
וגבה עשוי אבן מתה
כמו שתיקתה
כמו מבטה
שהיה פעם ירוק.

מנגינת ג'ז

מנגינת ג'ז עצובה
סקסופון מתייפח
מישל-לו חוזר לבן פנים
קודח מבלוז, מסומם.
עיניי בפניו
ממפיס סלים על תקליט,
האיש היפה בעולם
מאלתר את מותו
בנגינה אלוהית.
אורות סן ז'רמן ריצדו על פנינו
כשני סהרורים ברחובות פריס
אהבה קשה הרעילה
את שנינו
במתיקות של שפתיים
בטעם מר של פאסטיס.

מהגרת

כשאורשולה היתה
ילדה קטנה
החליטו הוריה לעלות למולדת.
שם החליפו את שמה
את שפת אמה
את נימוסיה,
הילדים הזרים
צחקו ממנה כשהיא
שרה שירים של
ארץ אחרת
וחלמה בהקיץ את
התמונות באלבום.
אורשולה עד היום
מהגרת.

כשאבא שלי

כשאבא שלי בא אליי
בחלום
הוא לא שואל שאלות
הוא רק מתבונן בי
באותו המבט כמתנצל
על מותו המוקדם
אז כשהייתי בת עשר וקצת
באותו יום ט"ו בשבט מעונן
אולי הוא מתפלא שבגרתי
כל כך
ואני הופכת שוב קטנה מגעגוע
ונזכרת איך בתל אביב
אכלנו במסעדה הגדולה
שבפינת בן יהודה
נקניקיות בחרדל ועוגת תפוחים
ואחר כך טיילנו ברחוב הולכים
יד ביד, כמו "שני קומארדים", אבא ובת.
אבא לא מדבר
אני רואה עצבות בעיניו
ואולי במקום שאין בו עוד זמן
הוא שכח
ששנותיי מתקרבות לשנותיו.

דצמבר

במחוז קיומי אני מסתובבת
קטועת נפש
מדדה במסלולים ידועים
בין מכולת לקופת החולים
עם שאלות קבועות
מה נשמע? הכול בסדר.
אצלי בראש שלא כמו בסלון
אבק של כוכבים כבויים
ואת גופי המבויש, המקולל
בנזירותו הממושכת
אני מושכת אחריי לבוש
מחלצות,
הייתי כבר רוצה לחצות
את הקווים.

****

תתגעגעי אליו
תתבונני בצלוב
אור זהוב בכנסייה
בשלג חג המולד
לא באת אליו,
לא לך חיכה
אפילו לא כתב.
על איזה עץ
את מדברת?
על זה שתלו עליו
את האב ואת הבן
אבל רוח קודש
לא היתה שם
רק חושך.

***

לפעמים אני
כל כך פוחדת
לא מרצון
ולא מדעת,
רק כשאני איתך
נוגעת, מלטפת,
אני נרגעת.

יום המוות

כשאבחר את יום מותי,
אשוב הביתה, אליך,
למות במיטתי הטובה
בזו שמשך שלושים שנה
בקצה המרוחק ממך
העמדתי פני מתה
וחיכיתי שהבוקר כבר יצלצל
בשעון המעורר,
ואז לא יכולתי יותר
לשאת בגופי את
הסודות, השתיקות, הניכור
אני יודעת שהנה, עוד מעט
אחזור לביקור
להתכרבל בגעגועים
אל מה שעבר, אל שיכול היה להיות,
נקרע ולא אוחה
במיטה האמריקנית שלנו
שלא ידעתי בה
שמחה,
אבל הפעם,
אולי בסוף הדרך
אמצא בה את
המנוחה.

3 בפברואר, 2002, פרידה

עכשיו את יוצאת
למסע אחרון
הולכת מאיתנו אל מחוזות האינסוף
אחרי שיכסה העפר את עחנייך
תחצי את נהר המוות
על סירתו של חירון,
וחופשייה מייסורי בשר ודם,
מגעגועים אל מולדת אחרת
תשוטי אמא,
אל נופי ילדותך ונעורייך,
שם עצי הלבנה
יקבלו את רוחך בצמרת כסופה,
את חוזרת הביתה
מגלות ארוכה,
ברחוב ז'רומסקי זמן המתים
על שעון הכנסייה נקרש,
בגן על שמו של פוניאטובסקי
בתכריכים של שלג
אמך לך מחכה
יתגדל ויתקדש
.