משוררת שהפכה לנזירת שתיקה

משוררת שהפכה
לנזירת שתיקה,
שאספה את עפרונותיה
קילסרה את הדפים
דנה את המילים
לפרך השקט
להיערם כמו סמרטוטים
לשטיפת רגשות.
פרמה מתוך המשפטים
את הברות השיר
ופיזרה את העיצורים
ככפתורים על רצפת המחברת.
לפעמים היא שומעת
בתוכה מילה שפרחה

בהרף של חסד
מחפשת לרשום
על פיסה של נייר,
היד נעצרת,
המילה מחליקה,
לרסיסים
מתפזרת.

אני חושבת

אני חושבת על הגעגועים לאמא שלי
"חושבת" אני אומרת
ולא "מרגישה",
מרוב ניסיונות ההשלמה
עם מה שאין לנו שליטה עליו
עוברים הרגשות אל ערוצי הטיפול
שהופך אותם לניתוחים שאחרי המוות
עדיין המראה שמור
וגם בגוף עוד לא פשט רקב,
כך לפחות בזיכרון העצור כמו בן ערובה
שאיש לא יוכל
עוד לפדות.

כיפה אדומה

במציאות, כיפה אדומה
לא באה לבקר את הסבתא שלה.
אל תבואי יותר
אמרה לה סבתא,
והתעטפה בכתונת הפלנל.
קחי את הסל ולכי,
אמא שלך מפטמת אותי
ולי כבר אין מקום במקרר.
כך שונה הסיפור
לרגל הנסיבות כשהאישה
בפיג'מה הקמוטה לא רצתה
עוד לאכול ולשתות
רק לחכות לזאב
המחופש לה עצמה
שיבוא ויטרוף את גופה
הפריך מרעב וממוות
מיוחל