החתול

זה שבוע שטילי איננו. טילי הוא קיצורו של אוטילי, שמו של חתולי הלבן, שעד שהלך לאיבוד שימש בין היתר גם מזכירי האישי.
גידלתיו מגור זעיר מוכה פרעושים, שילדתי מצאה ליד בית הספר, עדשהפך לזכר יפהפה, שמן ומפונק.
כשיללתו הפכה תובענית ומתגעגעת, לא עמדתי יותר בפניה, וביום רביעי בערב, לפני הגשם הגדול של יום חמישי, נכנעתי והורדתי אותו לחצר. אולי יפגוש שם את חבריו קרועי האוזניים, יתהולל קצת בחברתם ויירגע. לא האמנתי שלא יחזור.
טילי גילה עם הזמן כישורים מאוד אנושיים. היה לו אוצר מלים שהבין, כל צלצול בדלת הזעיק אותו מכרית הקטיפה, כשדיברתי בטלפון אהב לקפוץ על הברכיים ולהתבונן בריכוז בתנועות שפתיי, בפינת הכתיבה שלי ישב בקביעות על מכונת הכתיבה הישנה או עקב בדריכות אחרי העט שרץ על הדף, מנסה מדי פעם לתפוש בו בכפתו, והחגיגה האמיתית חיכתה לשנינו כשתיקתקתי על המחשב, הייתי אז מרימה את מבטי וגוערת בו בחומרה, חתולי!!! וטילי היה נרתע, חוזר למקומו על מכונת הכתיבה הישנה וממשיך, כאילו לא קרה דבר, בטיפוח פרוותו, כשרק נענועי הזנב העצבניים מגלים את מורת רוחו הנעלבת.
מאז שאוטילי נעלם, בעיקר בלילות הגשומים, נודדת שנתי. מה שחתול בן אשפתות הצליח לעשות לי. בבוקר אני מוחה דמעה, סובבת בין חצרות השכנים וקוראת בקול בשמו, מטרידה ברחוב עוברים ושבים אולי ראו? אנשים מושכים בכתפיהם, לא, לא ראו, וחוץ מזה, מחתול אין לצפות להרבה. ראש של חתול ידוע בזיכרונו הקצר והלקוי. "חתול מתקשר למקום, לא לאנשים", "חתול זה לא כלב", מה הם יודעים על חתולי הנבון. לו ידע גם שפות אחרות, כמו למשל, לנבוח, הרי שיכול היה בקלות לשמש בנוסף גם כלב שמירה. אבל בשבילי הוא היה ח"ש אמיתי – חתול שמירה, שעשועים, שלווה, כן שלווה. כשהיה מתכרבל בחיקי הייתי מלטפת את פרוותו הלבנה, המבהיקה, מחבקת אותו חזק, עד שהיה לפעמים מיילל בטרוניה, ומרגישה איך שהחום הנעים המופק מפרוותו עובר לתוכי דרך הבגדים, דרך המחשבות.
יעקב מנחם אותי ומבטיח להביא לי חתול חדש, עוד יותר יפה. הרי יש כל כך הרבה חתולים בעולם. אני לא רוצה חתול חדש. רק את אוטילי. "זו סתם התעקשות ילדותית", אומר יעקב. ואני מרגישה איך הילדה שבי, שקראו לה עדיין באותם הימים אורשולה, משתלטת עליי, כמו אז כשעמדה ליד הארון הגדול בחדר המגורים הצפוף עמוס הרהיטים, בשמלה הכחולה עם המשבצות, ראשה מורכן, חתול גדול ומלוכלך אחוז בידיה, נועץ את ציפורניו בכתפה והיא, אורשולה, מרגישה שפרנסיס הקדוש מאסיסי, זה שידע את שפת החיות והחתולים יגן עליה, ויעזור לה לקבל בגבורה את העונש המגיע לה מידי אמה.
עונש צריך לדעת לקבל בכבוד, בהכנעה וברגשות אשמה טהורים, היתה האמא אומרת, ואורשולה, מחבקת את החתול המלוכלך, משפילה מבטה אל קצות נעליה הגדולות מכפי מידתה, מוכנה בלב הומה לשמוע את דרשת התוכחה, כשהיא נתלית בתקווה הקלושה, שביצוע החלק השני של פסק הדין, שהוא העונש הגופני שאותו תקבל, כמקובל, מאביה, יידחה או אולי אפילו יבוטל, אם אכן תצליח לשכנע ולהבטיח בלוויית גילויי חרטה עמוקים, שיותר דבר כזה לא יישנה, שלעולם, לעולם היא לא…
כך גם הרגישה הנערה הצעירה כשניסתה להתאבד בפעם הראשונה.
גם אז ישבו שני חתולים ליד מיטתה. החתולה האפורה היתה שוב בהריון, ומבעד לעיניה העצומות למחצה היא ראתה את תנועות העוברים מתחת לפרוותה המתוחה של החתולה, שהבעת העוני שיוותה לפרצופה החתולי עם השפם הקצוץ, הבעה כשל מדונה מיוסרת.
כאב האימהות עמוסת הסבל, הייסורים, ההקרבה, הצער והרחמים, פני הצלוב עצמו, חשבה הנערה, רק בלי הזקן.

#####

יללת חתול נשמעה מהחצר. אני רצה לחלון ומביטה החוצה. לא, זה רק החתול המנומר. אני משליכה לעברו את פרוסת הלחם בחמאה שנגסתי ממנה. החתול מסתכל בי, עדיין לא בוטח במן שנפל לו מהחלון. אחר כך, באיטיות, במין אצילות של דלפונים, הוא מתקרב לפרוסה, מרחרח, בחשדנות מתבונן סביבו, לבסוף חוטף אותה וממהר אל מתחת המכונית העומדת בחנייה.
לארוחת הערב אני מכינה מרק ירקות. אילו היה כאן, היה אוטילי קופץ על משטח השיש האיטלקי, מתיישב בזנב אסוף ועוקב בתשומת לב של טורף אחרי ליקוט הוויטמינים הצמחוניים אל תוך הסיר. לפעמים נתתי לו להריח את הגזרים, תפוחי האדמה, הקישואים, מנפנפת בפטרוזיליה מול אפו. אוטילי לא התלהב ממזון הבריאות שלי, ותוך השמעת יללת אכזבה קצרה היה מזנק מהשיש וממהר אל צלחתו הבשרית.
אני מאכילה את אוטילי במיטב תוצרת המזון החתולי. בחנות החיות אני מתייעצת ארוכות עם המוכר, קוראת את התוויות שעל השקיות, שעל כולן מצולמים חתולים שמנים, מרוצים ומחייכים. בבית טעמתי פעם כופתית חומה אחת מתוך השקית. זה כבר יהיה בשביל האורחים, חשבתי וצחקתי, לחיכי היא לא ערבה. אבל החתול מרוצה ואחרי הארוחה הוא מקמר את גבו וממהר אל פינת הקטיפה שלו, מתיישב ומתחיל בפולחן היופי. אני מסתכלת עליו מרחוק וליבי מתמלא. אני מתאפקת שלא להפריע לו. אולי בכל זאת רק חיבוק אחד, רק ליטוף קטן. אוטילי, כמו קורא את מחשבותיי ובקפיצה אחת נועזת הוא מרחף אל עציץ הפילנדנדרון הענק, ומתחבא בין עליו הגדולים.

#####

בדרכה לבית הספר דרך מגרש החול שנדמה בעיניה למדבר, ליד שפת הכביש, במקום הגבוה יותר, שממנו כבר אפשר היה לראות את צריפי האזבסט בהם למדה במשמרת שנייה, היתה הילדה אורשולה נעמדת תחת העץ הגדול היחיד שצמח שם. בשולי הדרך ניטעו כמה עצים, אך הם היו עדיין כאלה דקים ונמוכים ורק עץ הצפצפה שימש בתפקיד החורשה. לפני שחצתה את הכביש היתה הילדה עומדת מתחתיו ומחפשת בין העלים את השמים. זה היה גם עץ החתולים. האחד שניתן היה לטפס עליו בשעת סכנה ולהתחבא בתוך עלוותו. בין ענפיו היו גם קיני ציפורים. פעם היא מצאה למרגלות גזעו קן ריק ובו קליפת ביצה. בכיתה, הניחה המורה את הקן הריק על השולחן ולימדה את השיר "קן לציפור", כשכל הילדים מביטים בה בקנאה.

"כשרציתי למות בפעם הראשונה", סיפרה הנערה הצעירה, "רציתי שעל קברי ינטעו את עץ החתולים". לדעתו של הרופא היתה זו בקשה מופרזת, כיוון שאצל היהודים קוברים את המתאבדים ליד הגדר, ונטיעת עצים על קבר הוא בכלל מנהג נוצרי. בנימה סלחנית פנה אל האם שעמדה מול החלון, מתבוננת מבעד הזגוגית המצוחצחת אל הרחוב המחשיך של ערב נובמבר. "גבירתי היקרה", פסק, "היה עלייך לקחת בחשבון, שהעמסת יתר רגשית על הנערה, בגיל ההתבגרות, עלולה לערער את שיווי משקלה הנפשי. הרי בעצמך סיפרת שהילדה אמנם מבוגרת רגשית ושכלית מכפי גילה, אך היא נוטה לדמיונות ולמצבי רוח דיכאוניים". "אילמלא באנו לכאן, למולדת הזאת", ענתה האם ומבטה עדיין נעוץ בחלון, "כל זה לא היה קורה".

#####

אילו נשארתי בחצר עם אוטילי, להשגיח עליו, זה לא היה קורה. הייתי צריכה לתת לו להתרגל למדשאה, לשיחים, לריח האדמה, ואז הוא לא היה בורח. המשחק בין שיחי המטפסים הסבוכים דווקא מצא חן בעיניו החתוליות. הוא התרוצץ, קפץ בדילוגים גבוהים, נרעש משפע הריחות שנשא כל ענף שעליו השאירו החתולים והכלבים, כל אחד בתורו, את סימני הריח. למה לא נשארתי בחצר, אלא הזדרזתי להיכנס לבית, מקווה שבבוקר יחזור אוטילי עייף אך מרוצה מהרפתקאות הלילה בחצר.
מישהו ודאי לקח אותו. ראה חתול מצוחצח עם קולר שחור סביב הצוואר, והציע לו את ביתו וילדיו. הם מלטפים אותו עכשיו ושמחים בו. זוהי כמובן הסברה הנוחה, אולי גם הרצויה. אבל ייתכן שרץ לכביש, שנבהל, אולי נתקל בכלב ושמא שכח את אינסטינקט ההתגוננות, שאמור להיות טבוע בו, או אולי, חלילה, נדרס? מה יודע חתול בית מפונק על הסכנות האורבות להולך על שתיים, לא כל שכן להולך על ארבע בחיים האמיתיים?

הכי נורא זה ללכת לאיבוד, חשבה אורשולה הקטנה כשהלכה חולמת בהקיץ בצהריים החמים בדרכה הביתה. בין בית הספר לשכונת העולים הפרידו כמה קילומטרים של חול צהוב, בהיר, מדברי. בים של חולות כאלה קל מאוד ללכת לאיבוד, ובעוד השכנים והוריה יחפשו אחריה מבוהלים, קוראים בשמה, רק המדבר יענה להם כהד, כך היתה אומרת המורה כשסיפרה על נדודיהם של בני ישראל בדרכם לארץ כנען, והיא ראתה את עצמה הולכת ומתכסה בחול הצהוב, גוועת לאיטה בצמא וברעב מתחת לשמיכת הגרגרים הצהובים.
ביום הלימודים האחרון שלפני חופשת הפסח, ראתה אורשולה חרדון גדול רץ בשדה שהפריד בין בית הספר לכביש. היא החליטה ללכת אחרי שביל הסימנים המקווקו שהשאיר בריצתו, לללת ולמצוא את מקום מחבואו. ליד אבן גדולה נעלמו העקבות. בתוך המרחב החולי, רחוקה מהכביש, ששימש לה תמרור בדרך החזרה הביתה, פחד מילא את ליבה. עכשיו אני בוודאי נמצאת באותו מקום נורא ששמו "איבוד", אמרה לעצמה. איש לא נראה בסביבה ולא היה את מי לשאול. אפילו אם תצעק, אף אחד לא ישמע אותה. מרחוק ראתה בתים קטנים עם גגות רעפים חומים, אבל לא היתה בטוחה אם זוהי השכונה שלה. אמא תדאג לי, חשבה אורשולה והוציאה את הכף הגדולה מילקוטה במטרה לחפור בחול ואולי למצוא את הדלת למערת הפלאים. עד מהרה התעייפה מהחפירה באדמה הקשה והחליטה לחזור לפי הסימנים שהחרדון השאיר, אבל אז ראתה שיש עוד ציורים יפים בחול, ציורים שהשאירו הלטאות והחיפושיות למיניהן. ליד שיח הקוצים עם הפרחים הסגולים ראתה פתאום פרפר לבן, ונזכרה בסיפור על אצבעונית ובסיפור על התופרת הטקנה של מעילי הסירפדים. אולי, חשבה, אם תשב קצת לנוח על החול יבואו אווזי הבר וייקחו אותה הביתה? ישבה והתבוננה בנמלים השחורות הגדולות שגררו לתילן גוויית חרגול יבשה. בטח מת מצמא, חשבה בצער, וגם אני כל כך צמאה. ואז שמעה את הקולות שקראו בשמה. היו אלה אמה והשכנות שיצאו לחפש אותה, משלא חזרה מבית הספר בשעה הקבועה. "לאן נעלמת", צעקה עליה האמא, "למה את לא חוזרת עם כל הילדים? חשבתי כבר שנחטפת, שמשהו נורא קרה לך". "זה בגלל החרדון", בכתה הילדה, "הוא רצה שאשחק איתו, ולקח אותי אל הגמדים שיש להם חתול מעופף אמיתי, והוא הבטיח שייקח אותי הביתה אחרי המשחק". "עכשיו תעופי מהר הביתה", משכה אותה האמא בידה לקול נזיפותיהן הרמות של השכנות. "חכי עד שאספר לאבא, הוא כבר יראה לך מה זה חתולים מעופפים".
בערב, כשחזר האב מהמרפאה ואחרי ששמע את סיפור המעשה, הוא פתח את העיתון וקרא בקול ידיעה שהתפרסמה בו על שני ילדים שהלכו לאיבוד על שפת הים ביפו. הם תעו בין הדיונות וסופם שנמצאו מורעבים ומותשים בידי דייגים. הילד הצעיר יותר מת בבית החולים מהתייבשות. "אבל בחולות של הגבעה", אמרה לעצמה אורשולה בחושך, לפני שנרדמה, "יש חתול מעופף, והוא בטח היה מציל את הילדים".

#####

בשעות הערב מול הטלוויזיה אני יושבת וידיי ריקות. אין אוטילי שיקפוץ לתוכן. מהדורת החדשות מביאה לסלון את כל זוועות העולם, רעב באפריקה, מלחמה ביוגוסלוויה, תאונת רכבת בספרד, ואילו אני, מעט נבוכה מקלות הראש לנוכח כאב העולם, מהרהרת בחתולי שאבד. לפני הצהריים הדבקתי מודעות בנוסח של "חיפוש קרובים" על עמודי החשמל ברחובות הסמוכים לביתי, על לוח המודעות העמוס שבסופרמרקט, אפילו בתמרוקייה נעצתי את המודעה בין המחירים של הקרמים ותכשירי הניקוי שבמבצע. מדי פעם אני פותחת את התריס ומטה אוזן לקולות הבאים מהחצר, אבל קול יללתו של אוטילי לא נשמע. כל חתולי הרחוב חוגגים מתחת לפנס הרחוב, מנהלים קרבות בין פחי האשפה, ורק אוטילי איננו.
יעקב כבר לא צוחק. "העסק הזה עם החתול", הוא אומר ומחבק את כתפי, "הופך אצלך לאובססיה. די כבר. קחי את הדבר בפרופורציה. זה רק חתול. נחכה עוד כמה ימים, בינתיים אחפש חתול חדש". כל יום שעובר מחזק בי את תחושת האובדן. אני יושבת וכותבת את עבודות המחקר שלי על האנטישמיות המודרנית ואת מקומו של אוטילי על מכונת הכתיבה הישנה תופשים עכשיו הספרים הכבדים בגרמנית.
"הו, אוטילכן, מיין ליבס קצכען", אני אומרת לעצמי ונאנחת.

על כרטיס הביקור היה רשום "פנסיון לנשים צעירות ולגברות". בעלת המקום, הגברת גרטראודה, אישה כבדת גוף כבת שישים וחמש, לא טרחה לשנות את הניסוח המיושן, מתוך כבוד לקרובי המשפחה מהם ירשה את המלון הצנוע ליד תחנת הרכבת של מינכן. לגברת גרטראודה היה חתול אפור עם עיניים כתומות שקראה לו שאצי וגם כלב דלמטי זקן בשם טיבור, שהיה אמנם מאוד מחונך, אבל תמיד מוכן להתקפה אם רק ישמע את פקודת גבירתו. "היא איננה פוחדת מכלבים, האין זאת?" שאלה אותי, מקפידה לפנות אליי בגוף שלישי, כשירדתי לארוחת הבוקר, וטיבור קם ממקומו, מנסה לרחרח אותי מקרוב. "ודאי שלא", עניתי, "גם לי היתה כלבת שנאוצר ענקית". "טיבור הוא כלב חכם, בדרך כלל הוא נוהם רק על הטורקים", אמרה בגאווה וצחקה בשביעות רצון, "כלב חכם מאוד". השאלה "ועל יהודים? על יהודים אין הוא נובח?" כבר עמדה על קצה לשוני, אבל התאפקתי שכן באותו רגע קפץ החתול האפור מסלסלתו ומיהר להתחכך ברגליי. בכל בוקר היה שאצי מקדם את פניי בהתחכחות חביבה ומלווה אותי לחדר הקפה שבו הגישה לי גברת גרטראודה, באופן אישי, את ארוחת הבוקר. עד שסיימתי את אכילת הלחמניות הטריות ושתיית הקפה ("הטוב ביותר במינכן", ציינה בעלת הבית), היתה גברת גרטראודה קוראת לי מהעיתון היומי, דבר שנחשב לדעתה כצורה היעילה ביותר לתרגול שפה זרה. קראה לאיטה, במבטא בווארי דרומי כבד, השונה כל כך ממבטאה של מורתי, שהיתה ממוצא וינאי. מדורי המוסיקה והתיאטרון היו חביבים עליה במיוחד, וכשביקורת מסוימת על הצגה או קונצרט הניחה את דעתה, היתה מסמנת תוך כדי קריאה כוכב גדול ליד הקטע, ומוסיפה לסיום עוד דברי פרשנות משלה, שכן לדבריה היא הבינה "יותר ממשהו באופרטות".
נזכרתי בזה בכל פעם כשאוטילי שימש לי קהל מאזינים כאשר נהגתי לקרוא בקול רם טקסט כלשהו בגרמנית, כתלמידה מצטיינת. אוטילי היה מאזין מושלם. לא קטע אותי באמצע המשפט, לא פיהק במקומות הפחות מעניינים וכן, גם לא ביקש הדרן. לפעמים היה עוצם את עיניו הצהובות ונראה כאילו הוא מבין כל מלה. לפעמים, כשאת תשומת ליבו משכו זבוב או ציפור שהתיישבה באדנית, היינו עושים הפסקה קלה. אני הדלקתי סיגרייה ואוטילי העדיף להתעסק בניקוי קפדני של שפמו.

#####

בחצר כנסיית מנזר הדורמיציון שבה ישבה על ספסל העץ הקשה, הסתובבו כמה חתולים. ביניהם שתי חתולות עם גוריהן הקטנים. בערוגות הגינה המטופחות שסביב רחבת האבן העגולה פרחו שורות של אמנון ותמר, לוע הארי וחרציות. "היא מעולם לא הקשיבה לי באמת", בכתה הנערה הצעירה, גורפת את אפה בממחטת נייר, פניה מוצפות דמעות ועיניה עצומות. מדי פעם לקחה ממחטת נייר מאריזת הקרטון הצבעונית שהאב פאול שם לפניה על השולחן. לידה על הספסל הלכה ונערמה ערימה של ממחטות מעוכות, כמו פקעות קטנות בצבעי פסטל. על שולחן העץ הכבד עמדו קנקן מים ושתי כוסות זכוכית גבוהות. האב פאול חזר לחצר ובידיו קופסת פח עגולה. "אלה עוגיות שאפיתי בעצמי", אמר לה, "קחי אחת, אין כעוגייה לשיפור מצב הרוח". לקול פתיחת המכסה הופיעו עוד כמה חתולים. בשקט יצאו מבין השיחים הגזומים, שיחים עם פרחים קטנים לבנים שהפרידו בין ערוגות הפרחים הקטנות שלפני דלת הכניסה. ליד גדר האבן הגבוהה נטועים היו עצי אורן זקנים, ענפיהם הכבדים ממחטים יצרו מעין גג טבעי מעל לראשי היושבים בחצר. שלווה ריחנית עמדה באוויר של תחילת האביב. האב פאול שם את ידו על כתף הנערה, הרכין את גופו וכשראשו כמעט נוגע בראשה אמר בשקט, "בכי ילדתי, כאוות נפשך. הבכי משחרר ומטהר את הנשמה". קולו הרך הגביר את בכייה. "אמך, בתי, לא התכוונה לפגוע בך. היה לה קשה להתמודד לבד עם קשיי החיים. סלחי לה, נסי להבין אותה". "היא אף פעם לא היתה מרוצה ממני", המשיכה הנערה. "תמיד רצתה שאהיה מה שאינני. ואני כל כך רציתי שהיא תאהב אותי. אבל היא השאירה אותי לעמוד לבדי מול דלת הבית הנעולה. אף אחד לא אוהב אותי". לפני כמה ימים הגיעה הנערה עם התרמיל הקטן אל הכנסייה, נכנסה פנימה בהיסוס בדיוק כשעמד האיש לבוש השחורים לסגור את שער הברזל הכבד לאחר תפילת הצהריים. הנערה נראתה נרעשת וחסרת אונים. "בבקשה", אמרה במבט מתחנן, "אני חייבת לדבר עם מישהו, איתך", אמרה בפנים חיוורות. האב הזמין אותה להיכנס. במשך שנות שירותו הארוכות במנזר מעולם לא דחה אף שיה אובדת.
הוא הזמין אותה לחדר קבלת האורחים . אמנם היה טרוד בהכנות לקראת ביקורה של קבוצת צליינים שעמדה לבוא לכנסייה בשעות אחר הצהריים, אבל מבט עיניה של הנערה הזכיר לו חיה קטנה נרדפת. ליבו של האב לא הניח לו לשלחה מהמקום.
היא נכנסה ונעמדה במבוא. מצד שמאל הוביל פרוזדור ספון עץ לקפלה, לאולם התפילה ממנו ראתה כמה שורות של ספסלים. מצד ימין היו מספר דלתות עץ כבדות. האיש בגלימה השחורה, זקנו הארוך שזור בפסי שיבה, פתח את אחת הדלתות וביקש ממנה להיכנס ולשבת. מיד אחזור, אמר בחיוך מרגיע. החדר היה רחב ידיים. עמדו בו ארבע כורסאות כהות ריפוד, ספה עם מסגרת עץ מגולפת ושולחן עץ נמוך. מהחלונות המקושתים נכנס אור חיוור, מתמונת שמן גדולה שעל הקיר נשקף אליה דיוקנו של האפיפיור. מעל לספת עור שחורה היתה תלויה תמונה נוספת של נוף פלורנטיני. התיישבה בזהירות, מניחה את תרמילה לרגליה. הנזיר חזר עם טס קטן ועליו בקבוק ושני ספלים. שלוש שעות נמשכה שיחתם. האב פאול, כך הציג את עצמו בפניה, לא קטע את שטף דיבורה הבהול, בשקט הקשיב, וכששאל את שאלותיו עשה זאת בלחש, כמו חושש לשרוט את כאבה. כשנפרדה ממנו אמרה שהיא מתארחת אצל ידידים.
למחרת היא חזרה. בחצר המנזר נפרש ערב ירושלמי קריר. האב פאול הדליק את עששית הנפט שעמדה על השולחן הכבד, ופרפרי הלילה התקבצו סביב האור הצהבהב שהפיצה. "אני כמו הפרפרים האלה", אמרה הנערה, "כמותם נחבטת ונשרפת". בכל פעם שפתח האב פאול את קופסת העוגיות קפצו החתולים מבין השיחים ביללות קצרות ובזקירת זנבות כי ידעו שיקבלו משהו מידי הנזיר. "חשבתי", אמר לה משנרגעה, "שאלווה אותך לאכסניה של האחיות. שם תוכלי לנוח. אל תדאגי, האל הטוב שומר עלינו ואוהב אותנו, הוא אוהב את כולם, גם את התועים והנבוכים". רצה ללטף את ראשה הרכון מעל לחתול הקטן שלקחה בזרועותיה, אבל קם ממקומו ואמר, "עלינו ללכת לפני תפילת הערב". ירדו לאט במורד הר ציון. מעברה השני של גדר המנזר היתה מתוחה שבכת חוטי התיל של עמדת חיילי הלגיון הירדני. מנזר האחיות היה למטה בעמק. אורות העיר דלקו כגחליליות, הלכו בשתיקה כששיירת החתולים בעקבותיהם.
כשצילצל האב פאול במצילה שמעל הדלת הנמוכה הקבועה בקיר האבן של המנזר, פתחה את הדלת נזירה בשמלת כחולה. "ברוכים הבאים", אמרה במאור פנים. "זוהי האחות ורוניקה", הציג האב את הנזירה החייכנית בפני הנערה. "אני מפקיד בידייך את הילדה החביבה הזאת שסיפרתי לך עליה", אמר לה, והאחות ורוניקה התקרבה אליה והניחה את ידה על ראשה של הנערה. "ברוכה הבאה", אמרה לה בחיוך, "אצלנו תרגישי כמו בבית". האב פאול מיהר להיפרד, "האחות תראה לך את חדרך, ועכשיו לילה טוב". בחדר הקטן על מיטת עץ קשה, עטופה בשמיכה שריח עדין של לבנדר נדף ממנה, נרדמה הנערה העייפה. ליל מנוחה, לחשה לה הנזירה וכיבתה את האור, סוגרת בשקט את הדלת מאחוריה. בבוקר, כשהתעוררה משינה טרופת חלומות, שכב על קצה מיטתה מכורבל, כשהוא מציץ בה במבט צהוב, חתול לבן.
#####

זה יותר מחודש שטילי איננו. טילי הוא קיצורו של אוטילי, שמו של חתולי הלבן, שעד שהלך לאיבוד שימש בין היתר גם מזכירי האישי. גידלתיו מגור זעיר מוכה פרעושים שילדתי מצאה ליד בית הספר, עד שהפך לזכר יפהפה, שמן ומפונק.
כשיללתו הפכה תובענית ומתגעגעת, לא עמדתי בפניה, וביום רביעי בערב, לפני הגשם הגדול של יום חמישי, נכנעתי והורדתי אותו לחצר. אולי יפגוש שם את חבריו מרוטי האוזניים, יתהולל קצת בחברתם ויירגע. לא האמנתי שיותר לא יחזור.
"חתול הוא רק חתול", אומר יעקב ומלטף את ראשי. "ליום הולדתך אני מבטיח להביא לך אחד חדש, שיהיה דומה כשתי טיפות חתול לטמבל הזה ששכח איך חוזרים הביתה". אני שותקת וממשיכה לכתוב על המחשב, מסתכלת על מכונת הכתיבה הישנה עליה ישב פעם אוטילי, ולרגע נדמה לי שאני רואה דרך החלון את צל דמותו והוא מנפנף אליי בכפתו הצחורה ומתעופף לתוך הלילה כמו החתול המעופף ההוא, שפגשתי אז עם הילדה אורשולה אצל הגמדים על גבעת החול.