העצבות הזאת היתה

העצבות הזאת היתה בי

כמו עור שני העוטף מבפנים,

העצב היה כמו כתם

שלא ניתן להסרה

באמצע השמלה החגיגית,

באמצע הילדה.

אחר כך הבדידות

כדיונת חול נודדת

הלכה ונערמה,

את ציפורי הנעורים

טורף הזמן

באמצע הפריחה הבוגדנית

באמצע האישה.

בסוף עונת הגוף

נועלת את הפחד המכאיב,

גולה מהמציאות

אל הזיות אי שקט מסוכן

חבוי מאחורי קווי ההגנה

של דיכאון מרהיב.