סצינה מדרמת ביבים גרמנית

עכשיו את לומדת לשתוק
וחזק. בלי הפסקות ניסיון, בלי תירוצים
עכשיו הבית שבטעות חשבת
שהוא העולם הפתוח הופך לכלא,
לא לקן אוהבים.
החלום השוויצרי מתכווץ
מתמזער, מתחלק לתאים אטומים
התא שלו, התא שלך
ובאמצע כמה רהיטים וחפצי חן
שבחרת בטוב טעם.
כמו שכבר עשית בעבר, כמו פעם,
זוכרת?
כשכל פרח היה מתנה נהדרת,
הסחלב הסגול, סומק היין, ריצוד שלהבת הנר.
בתא האטום שלו, במרחב שלו,
בו, אין לך מקום יותר.
בהעדרו, מותר לך לשטוף את הרצפות
ולהסיר את האבק
או להציב עוד עציץ על אדן החלון.
החלום שלכם הולך ונשחק.
במרחב שלו הסגור בפנייך,
שם הוא מסתגר,
ממעיט בדיבור,
מנוכר.

המרחב שלך הוא המחשב,
המכחולים, כמה סקיצות לציור, ערימות נייר,
מלים מפוזרות מימין לשמאל,
מיטה ושמיכת געגועים
אל מי שעזבת , אל האיש החכם, הגדול
שלימד אותך לאהוב.
עכשיו יש לך די מרחב משלך להצטער
לאונן בבדידות בוגרת,
להחניק את האנחות
כשמהחדר הסמוך
עולות נחרותיו של איש שתוי.
בבוקר, בעיניים נפוחות
אולי יזכור, אולי יתחרט.
איך אמרת אהובי,
כמו בסצינה מדרמת ביבים גרמנית
של ברטולד ברכט…