כמה שורות

ואז ילדה בת שש עשרה
עם חבילת דפים ביד מבקשת ממנו
שייקח ויקרא מה שכתבה.
כמה שירים בסך הכל
והוא, כבר מעט מקריח,
משקפי קרן עגולים
על אף תפוח
בחולצה פרומת צווארון,
אגו נפוח
וידיים שממהרות לאחוז בפרקיה,
חושב רק על שדיה הקטנים
שמציצים , כמו המילים המבויישות,
דרך גופייתה הלבנה
אומר בקולו הסדוק מעשן
בשביל מה כל הכתיבה הזאת?
בשביל מה לשלם את המחיר
שפרחי שירה כמוך
מעלים קורבן
למשוררים מפורסמים מזילי ריר
מפריחי הבטחות סרק

דגי רקק
שהפכו במי השלולית
לדגים טורפים.
הייתי, למשל, מוסיף כאן איזו מטאפורה משוננת
זה מתחרז יפה עם מאוננת
אל תתביישי, ילדה יפה,
צריך לדעת לחדור לתודעת המבקר
שיש לו ניסיון בקריעת בתוליהם
של פרחי שירה, כמוך,
העולים אליו לרגל
עם שורות הביכורים, סמוקים מהתרגשות.
שבי לידי, נשתה קפה ונדבר
יש לי קשרים במקומות הנכונים,
שולחן קבוע ב"כסית"
וחברים במדורי תרבות.
ולא, אל תפחדי,
אצלי קטינות אין בתפריט,
אז תרכסי הכפתורים
אני לא מביט,
קחי את הדפים ולכי
עוד קצת לכתוב, להתבגר
כשתגדלי מעט יותר
אשמח לקרוא שנית
את שורתייך,
יש לך עתיד, אני מרגיש זאת בבירור
אני אהיה כאן בשבילך
ממתין כמו עכביש קשיש,
ליד אותו שולחן ובאותה פינה,
פורם עוד קור, טווה עוד קור,
מילים מפריח, כמו תמיד.