עוד כפית אחת

סוזי רוסֶק

עוד כפית של רסק תפוחים (שם זמני)

כבר שלושה חודשים בלי אמא שלנו. מתה כמו שחיה, מצמצמת את אפשרויות החיים למינימום. חודשיים התגורה בבית הורים בסגנון ביתי צנוע, אבל מכובד. חודשיים הרשתה לעצמה, לא בלי מאבקי כוח ומדנים, שאחרים ישרתו אותה וידאגו לרווחתה, חודשיים השתדלה לאכול כמו "בנאדם", מעסיקה סביבה את המטפלות שכל כך השתדלו להסב לה נחת רוח ולמלא את כל דרישותיה, שבדרך כלל הצטמצמו לצרכים הבסיסיים של אדם זקן: עשיית צרכים, ניקיון אישי ושכנועים בלתי פוסקים שתאכל משהו, שתוסיף למשקלה הזעום, שתעלה קצת בשר על עצמותיה. אמא הגיעה במצב של תשישות מוחלטת למחלקת ההבראה שבבית האבות. שנים כבר לא אכלה, גזרה על עצמה דיאטת רעב מרצון, ובסוף דרכה הפכה האכילה המזערית לעינוי מתמשך. מערכת העיכול כבר לא תיפקדה, המעיים המיובשים מאנורקסיה לא יכלו להכיל את המזון, ואמא, שגזרה על עצמה מוות איטי ברעב ("כמו שם"), הביאה כדוגמה לנכונות מעשיה את הפקירים והסגפנים ההודים. כמו קדושה מעונה היא ויתרה על ההנאות מהבלי העולם הזה, תיעבה לדבר על תפריטים ובישול, והסתפקה בקערה עם דייסת מים ושיבולת שועל ותפוח עץ ליום. "אף פעם אמכן לא היתה אכלנית גדולה", נהגה להסביר למה היא ממעטת לאכול. "לא צריך לעשות כזה סיפור מהאוכל, בשבילי זה לא בריא". האוכל שימש גם ברומטר להלכי הרוח, לקשרים הבינאישיים, להעברת מסרים ולתקשורת. המושג אהבה ניתרגם בביתנו לפרוסת לחם מרוחה במרגרינה או למרק עוף "מלא כל טוב". אם לא סיימתי את המנה עד תומה, את לא אוהבת את אמא. אכלנו הכול, אמא אוהבת את הילדות הטובות שלה.
***
בחדר האוכל המואר, עם החלונות הרחבים שמהם נשקף בנדיבות נוף שרוני ירוק עם עצים עבותים ושדות פורחים, נדמה היה שאיש לא מבחין במה שנעשה בחוץ. הקשישות, כמו יצורים מתוכנתים, על הליכוניהן, מקלותיהן והמטפלות הסבלניות גררו עצמן במין חיוניות לא מובנת אל השולחנות המסודרים. לכל אישה הסינר שלה, כל אחת במקומה הקבוע. זרה, כמו אמא, שזה מקרוב באה, התקבלה בחשדנות ובסוג של כעס על החדירה לתחומן הפרטי. זה לקח כמה ימים עד שהסכינו שגם לה יש כרית ישיבה משלה, שגם היא תשתתף מעכשיו בארוחות, אבל גם כשכבר חייכו אליה במלוא שיניים תותבות, אמא הקפידה, ויותר מתמיד, לשמור על הדיסטאנס. היא לא הסכימה לקבל אותן לחוג האקסקלוסיבי של בדידותה.
כשאני נוסעת בכביש שהוביל לבית האבות, אני כבר לא פונה שמאלה בדרך העפר כדי להיכנס לרחוב ולחנות ליד הבניין העטוף בבלוריות ירוקות עבותות של עצים ישישים ולעלות לקומה הרביעית שבה היה חדרה של אמא. רִגשת געגועים עוברת בי לשגרת הביקורים שחילקנו , אחותי ואני, בינינו. פעם היא ופעם אני ולפעמים שתינו יחד, שתי בנותיה הדואגות. באנו לנסות ולעצור את מעט הזמן שידענו כי נותר לה. מאז שאבינו נפטר בילדותנו, רציתי להאמין שאמא אף פעם לא תמות, שאין זו דרכן של אמהות לעזוב את ילדיהן. שהיא, אמא, לא תעזוב את העולם הזה לפניי, ותשאיר אותי ללא מגן, חשופה. יש והיתה מביטה בנו ואומרת וחוזרת ואומרת, אחיות, שתאהבו זו את זו, כי אין לכן אף אחד בעולם הזה וגם אמא לא תחיה לנצח. אבל לא ממש האמנו לה. גם לא הבנו את כוונתה, הרי ברור שתמיד נישאר ביחד.
וכי איך יכולנו, שתי ילדות רדופות, לרדת לנבכי אמא שהיתה עבורנו כל כך מורכבת ומסובכת. ראינו וחווינו אותה, כפי התנהגותה כלפינו, כמי שאחזה בחיינו הצעירים בתחילה ומאוחר יותר עם נפתולי הצמיחה וההתבגרות, התערבה, סיכסכה, מיררה, התאוננה בלי הרף ולפעמים, ברגעי חסד קצרים, גם הרפתה, הניחה לנו, בנותיה קורבנותיה שלמענן הקריבה את כל החיים שלה, לנוח מעט. האימהוּת, למדנו, הם המסמרים הנעוצים בגופה החלש של אמא, הכורעת תחת משא צלב החיים הקשים שהיא נושאת על כתפיה הצרות.

***
רזה ומצומקת, יושבת אמא בכורסה שבחדר, שותקת כמו מוּזלמן שרק עורו עדיין מגן על מחשבותיו, מורעבת מתוך בחירה, מתוך אמונה של ניצולת שואה שהרעב מזכך כמו שהעבודה משחררת. כבר חודשים ארוכים שהיא חוזרת ל"שם" ומרבה לדבר על אמה שמתה בייסורים בגטו לודז'. אני מתגעגעת אליה כל כך, היא חוזרת ואומרת. מאמוֹ , אני מנסה לשכנעה, עוד כפית אחת, בשבילי. בבקשה.
"מי שאכל שם", היא מנסה להסביר בעברית היפה והנוקשה שלה למטפלת, "מי שלא התאפק ואכל שם, לא החזיק מעמד, הקיבה התפוצצה לו. כבר שכחנו לאכול ואסור לנו לאכול הרבה, כי לא נחזיק מעמד. את מבינה?", היא משלבת את ידיה חזק, כאילו למנוע מהן, החלשות, להישלח לעבר מחית התפוחים שהאישה בחלוק הצהוב מושיטה לה, מחייכת במתיקות ומבטיחה לה אריכות ימים ויציאה טובה בערב אם רק תואיל ותבלע כמה כפיות. כשזו לא חדלה מההפצרות, אמא מתכעסת ומגרשת אותה "לכי מכאן. די. לכי מכאן". המטפלת משפילה מבט, נבוכה היא מניחה את הצלוחית על שולחן הלילה וממהרת לצאת.
אני מעבירה מבטי מקערית הרסק אל פניה הזעופות של אמא שלי. היא רוצה הביתה. לחזור לבית שלה. "כאן כולם כל כך פרימיטיבים", היא פוסקת ופניה הרזים עוטים הבעה של שאט נפש, "אין לי תיאבון. קחי אותי הביתה. למיטה שלי. אני אתחזק בבית שלי".
כמו עץ עקור, ששורשיו הדקים עדיין ניזונים רק מטל הלילה ומזיכרונות של אדמה שרעדה ושקעה תחת האפר, שמרה אמא על שרידי גאוותה הנשית והאנושית. לרגעים, כשישבה שם, ליד החלון הגדול בחדר האורחים הזמניים, דמו שיערותיה הלבנות לשורשים הקצוצים, המתפתלים כמו חוטי מתכת אפורה של שלד העץ חסר החיים. את הפרידה מהחיים החומריים, חיי הגוף והחושים, נטלה אמא עם מותו של אבא שלנו.
***

נפרדנו ביום שני מאמא שלנו. קברנו אותה בבית הקברות, בחלקה שזה עתה נפתחה לציבור המתים, צופה אל הכביש המהיר, עדיין פתוחה מכל עבריה, נותנת לאמא את מעט הפרטיות הזמנית, זו שתחלוף בתוך זמן קצר כשהשטח החולי שמסביב יתמלא בעוד משלמי ביטוח לאומי דייקנים, שבדומה לה, יש להניח, לא ממש האמינו שהפסוק "כי מעפר אתה ואל העפר תשוב" כולל גם אותם.
קטנה ורזה, בתכריכים לבנים במידת 'סמול' ואולי 'פטיט', שכבה אמא בחדר ההלוויות. עיניה עצומות, פניה חיוורים צהבהבים, סרט בד לבן קשור סביב ראשה, מהדק את לסתותיה, מבליט את סנטרה החד, שערה הלבן משוך לאחור בתסרוקת גברית, אניציו נבלעים בתוך פיסת הכותנה המלופפת סביב ראשה, שקועה בשינה עמוקה ועל פניה הרזות אותה הבעה פסקנית וזועפת של "אמרתי לכם. הרי אני תמיד ידעתי ששום דבר טוב לא ייצא מזה" שהמשיכה ללוות אותה גם בדרכה לאינסוף החילוני על פי תפישתה הפילוסופית.
"הו, אמא", התייפחתי בקול, מרכינה את ראשי לתת לה נשיקה אחרונה, לחבק את כתפיה הארוזות בתוך התכריך שעלה ממנו ריח חמצמץ מעופש של סבון כביסה.
וזהו זה!? אמרתי בלחש לאחותי. התחבקנו בוכיות והיא ענתה שעכשיו נשמתה של אמא נמצאת כבר במקום ללא סבל וכאב.
נראה אם היא תאמין לך, השבתי בביטול, היא הרי לא האמינה בכל הסיפורים האלה. לפחות לא כשהיתה בחברתם של שפינוזה וסוקרטס, אהוביה. זו גם הסיבה שלא היה אכפת לה היכן תיקבר, אם בכלל. את היהודים היא לא אהבה במיוחד ולא את המסורת שלהם. נשאה את מוצאה היהודי בכעס ובתיעוב של אדם שנקלע במקרה לזהות לא לו, אדם שביקש לצאת מכתונת הגורל היהודי שנכפתה עליו לחיות כפות בתוכה, וגם אחרי שהצליח לשרוד את השריפה הגדולה, לא הצליח להשתחרר ממנה.
אנשי החברה קדישא מתבוננים בשתינו באדישות של מקצוענים הבאים ויוצאים לתוך המוות בשגרת פרנסה. אחד מהם, מגרד בזקנו השחור הסבוך, מהזקן הוא עובר לחטט באפו הגדול, בשים לב הוא בודק את המצאי שהוציא מתוכו, ובהבעה מאוכזבת הוא תופש בפיאתו המשתלשלת ומעביר אותה אל אחורי אוזנו. לרגע מבטינו מצטלבים. הוא ממהר להשפיל את עיניו כמי שנתפש בקלקלתו ונראה שהוא חסר סבלנות. ארבעת לובשי השחורים שעומדים מאחוריו חבושים במגבעות מהוהות ומקצות ידיהם השלובות על מעיליהם מציצים חפתים לבנים מלוכלכים מעוטרים באימרה חומה שחורה.
פניה של אמא נראו פתאום רכות יותר, קרן אור דקיקה שהצליחה לחדור פנימה דרך סדק בזגוגית החלון המלוכלכת, רעדה על פניה כמו חוט זהב. הרמתי את עיניי למעלה לראות את המלאכים, והיתה שם רק תקרה מאובקת אכולת כתמי עובש ושתי נורות חשופות.

***