פסטורליה

   

         15.2.07

זה יכולת להיות אתה

ואתה וגם אתה אפילו,

קהל גברי למונולוג

שתקוע לי בגרון

 כמו תקליטור שרוט.

 אני על הבמה הווירטואלית,            

מדקלמת בעל פה או

מתקתקת ביד משוררת

את אותו תסריט חבוּט

בשינויים קלים, כשאתם,

כמו בקרקס,

עוברים בסך

אחד יוצא, אחר נכנס

 לתוך צג המחשב.

אולי אזמין את כולכם

לפגישת היכרות,

מחזור המחזרים

עם שתייה וכיבוד  

כל כך דומים, ממש להתחלחל

מבושמים בחשיבות עצמית

רק בזכות הפתיל המשתלשל

במכנסי הג'ינס,

מין אביזר נחוץ

למיזנסצנה שבין המלל הנשגב

לעליבוּת הסטוּץ.

אני אסתובב ביניכם,

שומעת  סיפורי הלל

מחליפים זהויות

של גבריות דועכת,

רואה אתכם בעיני לִילִית

ירוקות

ורק מחייכת.

 

פה ושם מילה

פה ושם, מפעם לפעם

אתה שולח לי למחשב

מילה רדודה.

"מה שלומךְ חומֶד?"

"חומֶד בסדר. תודה".

 

פסטורליה

הפינה השקטה

היא בית הסוהר,

הגינה החביבה

היא חצר הנידונים.

ואין לאן לברוח

כל החדרים

דומים.

 שני קווים

מה אני מדברת כל כך הרבה
על עולם הידע הרחב
על שיחות ברמה גבוהה
על חילופי דעות, על נושאי תרבות,
בפועל העולם הזה מצטמצם לשניים –
לאישה וגבר,
שני קווים מקבילים
שמושכים לאינסוף בו לא ייפגשו.