אושר גדול עם שני סוכרזית

לגלעד ר'

גבר מצלצל לאישה. היא עונה. שיחה קצרה וכשעתיים אחריה עוד שיחה. כמעט חצות. השיחה הסתיימה בסביבות חמש לפנות בוקר. כבר היה אור והציפורים התחילו לשיר מזמורי טריטוריה. באולימפוס פיהקה משמרת הלילה של שליחי ארוס והתכוננה לשינה. כנפיים, חיצים וקשתות עברו למשמרת היום, ארוס נראה מרוצה מהדיווחים שהונחו על שמיכת העננים שעליה שכב.

נפילת הקסאמים הבוקר ליד הקיבוץ שיבשה את קווי התקשורת והצילומים הגיעו באיחור. מתחת אחת התמונות שהוא שלח היה כתוב "מהמם", ובאמת הוא נראה שם בהחלט גבר מרשים. עיניים מכווצות בגלל השמש, שפתיים חושניות מעט פשוקות, כנראה היה צמא, והגופייה האדומה שלבש חשפה כתפיים שריריות והלמה את שיערו המאפיר.

ויהי בוקר ויהי ערב ונפגשנו. בין העצים ליד המסעדה החבויה בסבך הבוגנוויליות.

הוא הלך על שביל החצץ, מתחת לפנס, אני באתי מכיוון הדשא. הוא לא הבחין בי, אני ראיתי איש לא גבוה. "משהו קטן וטוב", עלתה לי בראש שורה מאיזה פזמון פופולרי או מזמריר פרסומת כלשהי. כן, הסכמתי עם עצמי, משהו קטן שיהיה טוב. טוב מאוד. אכלנו מרק, שתינו קפה, בדרך לחדר החזקנו ידיים.

LA PRIMA NOTTE D'AMORE

>לא מיהרנו. הוא היה עדין וסבלני. אולי המום משהו מזרימת גופי חסר השקט. לא מצאתי לעצמי מקום, כלומר, לא ידעתי איך להניח את ידיי על גופו, מה בדיוק עליי לעשות בידיים הרעבות האלה שלרגע נדמה היה לי כי הלכו ושיכפלו עצמן עד היותן לזרועות תמנון מתפתלות סביב גופו שנענה בעוצמה לליטופיי. לאט לאט, הוא אמר, אל תמהרי, אני כאן. הפסקתי לחפור בגבו, מארגנת את נשימתי המתקצרת מהתרגשות. תנשמי, הוא אמר, שאפי לאט, נשפי לאט. כן, ככה, תירגעי. ניסיתי. באמת. לרגע תיארתי לעצמי שאינני במחיצת גבר אלא שוכבת על מזרן ים באמצע אגם רגוע. מרפה את איבריי, את הלסת התחתונה, את השפתיים, העליונות והתחתונות, ממיסה את חוט השדרה המתוח, את הבהונות, את כפות ידיי. עצומת עיניים שטתי וידיו המחוספסות לי כמשוטים רכים, מכוונות, מרגיעות. נגע בי בזהירות, כאילו הייתי עשויה נוצות. מחליק, מרפרף, מתגרה , משתהה ליד נקודות הגירוי, כמו מהסס אם להחליק עליהן או לעקוף. חשבתי על תווים, ראיתי את חמשות גופי נמתחות תחת מגע אצבעותיו, פעם דיאז ופעם במול, פעם באקורד ופעם סקוונצה. רטט של ג'ז עלה בי, די עם המוצרט הזה חשבתי, רוצה ג'ז, משהו כמו "מיסטי", "סוליטיוד", אולי "פאני ולנטיין". כן, צ'ט בייקר מאוד מתאים לי. נאנחתי, הוא הימהם רכות. רגליי נפשקו מאליהן.

בליל האהבה הראשון שלנו ידיי היו כבדות כמו נוצקו מעופרת. אצבעותיו ניהלו דיאלוג עם קצות עצביי החשופים בשיפולי גופי. לא חמס את שבילי הגן, טייל בהם, מגלה לראשונה את מסתורי הקפלים העדינים. לוחץ בדיוק על נקודות החיבור שבין מוחי לערוותי. הקשבתי לנשימותיו. פקחתי את עיניי. רכות שכמוה לא זכרתי זמן רב פשטה בי, הציפה, מילאה את הגוף הנבוך מעוצמת העדינות הכואבת. הוא עטף את כולי בגופו , מכסה את עירומי ליקק את הדמעות מעיניי. חייך. תנשמי, לחש, תנשמי. אני כאן איתך. לאט לאט, אנחנו לא ממהרים לשום מקום, אנחנו ישנם. מרגישה? בחוץ ירד הגשם, צלילה חושנית לאיזור הגעגועים, נגיעת שפתיו של ארוס. השקט המוחלט לפני ההמראה.

הבוקר שאחרי

הווילון הכתום שעל חלון חדר השינה בער באור השמש. כתם פז ראשו תלתלים נח על הכר האדום. בעיניים מצומצמות הבטתי על הווילון ואחר כך ליכסנתי את עיניי לעבר קווצותיו האפרפרות שהציצו מתחת לשמיכה. נשם קצוב, רגוע. נגעתי במצחו, העברתי אצבע על צדודיתו, אפו היפה, שפתיו, סנטרו. חייך, פקח עין ועוד אחת. בוקר טוב, גירגר מתוך הציפה, מנסה ללכוד בפיו את אצבעי. בוקר טוב. הוא מפהק בביישנות, לא בפה מלא. ריחות הלילה. חילוף החומרים, חניכיים, קרקורי הקיבה. לצחצח שיניים, לרחוץ את הפנים. אבל עוד מעט. הריח הגופריתי הזה הופך לחלק מכל הבשמים שהרעפנו בכזו נדיבות על עצמנו. אני מתעלמת. חוזרת לנבור בצווארו. דוחקת עצמי לעבר בטנו, ריח של לחם עולה במפתיע מחלציו החמים. באפלולית החמה אני מחייכת כשאני נזכרת בסיפור שלו איך שהיה כנער צעיר ממהר בשעת בוקר מוקדמת, לפני בית הספר לקושש כמה שעות של דמי כיס במאפיית ברמן הירושלמית סמוך לביתו. אולי מאז דבק בו הריח הנעים הזה של לחם טרי. אברו מזדקר כמו לחמניית בגט, זיקפת שחרית מתנודדת שמזמינה לטעום. אני חושבת על חמאה וריבת תות. שולחת אצבע מתגרה, הוא נרעד, זה מדגדג, אני שומעת את קולו וידו אוחזת בשיערי, מנסה למשוך את ראשי למעלה. אני לא מוותרת ומתלפפת סביב מותניו. די מתוקה, הוא מבקש, צאי משם, אני צריך לשירותים. תתאפק קצת, אני נוהמת מהמעמקים החמים כשתלתליו התחתונים מדקדקים את אפי. מעולם לא השתכשכתי במסולסלים כהים. עד כה הצבעים היו בלונד עד שטני, חום בהיר לכל היותר. אני מרחרחת ומחייכת. נועצת בעדינות את ציפורניי בישבנו העגול והמוצק והוא מנצל את רגע ההרפיה ומזנק מהמיטה למקלחת. אני מושכת את השמיכה בחזרה על גבי וישבני העירומים. אני שומעת אותו פותח את המים, במטרה לשמור על צניעות הפרט אני שולחת יד לעבר הרדיו ומדליקה גלי צה"ל. חדשות שמונה. שוב נורו שתי רקטות קסאם שנפלו אחת באחד מקיבוצי שער הנגב, האחרת בשטח פתוח בשדרות. בוקר טוב ישראל.

סופשבוע גשום<

הציפייה לסופהשבוע הופכת לשגרת חיים. הוא שם, במרכז, אני כאן בדרום. לא נורא. אני מספרת לאחותי. אל תיסחפי, היא אומרת לי בקול המורתי, השקול, שמרי על עצמך. את לא מכירה אותו עדיין. אנחנו בעצם חיים בסגנון אקזיסטנציאליסטי, כמו ז'אן-פול וסימון בפריס כשלא עברו להתגורר יחד, אלא המשיכו להיות זוג נאהבים מעורר השראה עם מרחב פרטי ועצמאות אישית כל אחד במעונו. אז אנחנו אולי לא ממש צמד פרות משה רבנו אינטלקטואליות שמוכרחות להיפרד כדי להעמיק בחיטוטים פילוסופיים מהפכניים על מצבו של האדם המבקש קשר, אבל בינתיים עד שנרגיש בשלים יותר לכתיבת ספרי הזיכרונות שלנו, אנחנו לומדים ליהנות מיתרונות המרחק המקרב. החלק הקשה במפגשים מהסוג העצמאי הוא הפרידה ביום ראשון. מה שאומר ששוב נכנסים לכוננות עבודה ופרנסה, הטלפון חוזר לפעילות, הגוף שנרגע מעט חוזר לאסוף מתח, הזמן חוזר למחוגים וכך גם הציפייה. לא נורא, עוד שלושה ימים יום רביעי ולאחריו, הופ, שוב שישבת.

סופהשבוע היה מאוד גשום. הגשם הגיע גם לנגב הצפוני ושבילי הקיבוץ הפכו לתעלות כמו ונציאניות. אבל למי זה היה אכפת, בטח לא לנו, בטח שלא בתוך המיטה החמה. מעניין כמה חום יכולים להפיק שני אנשים שלא מזמן כלל לא ידעו זה על קיומה של זו ופתאום הם קרובים ונוגעים, אני מסתחררת סביבו כמו פרפרית לילה דלוקת כנפיים והוא מנסה לקרוא לי לסדר שלא אתנדנד עליו כמו לולב מסומם. טלפון אחד ועוד איזה חץ וירטואלי מארוס וכבר הפכנו למועמדים לגביע האהבה. קיבלנו כרטיס הגרלה עם סיכוי לזכייה בפרס הגדול, להתאהב ולהפסיק לחמם ארוחות של בודדים מתוך בחירה במיקרוגל.

בוקר יומיום

מאז שתווי נחירותיו הגבריות הפכו לפרטיטורה החביבה עליי, לצאת מהמיטה בבוקר זהו מבצע. אחרי סוף שבוע מתחיל השבוע. בימים רגישים כאלה של ראשית הנביטה, כשכל שעה נוספת באינקובטור שמתחת לשמיכה מחזקת את הנבט הרך שיום אחד, כך אני מקווה, יהפוך לארז הלבנון, צריך להקדיש לטיפוח החקלאות הארוטית תשומת לב מדעית כמעט. "דודי ירד לגנו לערוגות הבושם" בא לי הפסוק כשהוא חוזר לח וריחני מהמקלחת. ערוגת הבושם שלי ישנונית מעט, עדיין מנמנמת למרות שבראש בורסת המחשבות כבר נפתחה במלוא המרץ. הוא מתלבש. תחתונים, טי, חולצה שחורה ואז גרביים, מכנסיים, חגורה ובסוף נעלי ההתעמלות. אני מביטה בו בהערצה מאוד לא מקומית, כי בעיני רוחי אני רואה אותו לובש את הסרבל ואת כל האביזרים הנחוצים לפני היציאה לטיסה. לפני הגיחה, לפני שמכונת המלחמה המופלאה תתרומם במגע קסם שלו על הכפתורים והידיות. אני והברון האדום ממריאים גבוה מעל הארץ, טסים בתוך העננים שבחדר, הלהבים מסתובבים במהירות, משקפי הטייס שעל אפו החטוב של הברון שלי נראים כל כך סקסיים וכובע העור עם מגיני האוזניים העגולים ממש מפתה אותי למשוך את האיש שהופך עכשיו לבן דמותו של סנט ד'אקזפרי, בחזרה למיטה. ברווח הצר שבין המחשבות המעופפות שלי, אני עוד מספיקה לגרש בהינף יד אחד את אלפי המעריצות המריעות לאורך המסלול כשמטוס הקרב של הגיבור עם פאף דרקון הקסם נוחת על השמיכה שלי. אני מריחה את ריח הבושם שלו בתוך פניי. שיהיה לך יום טוב, הוא לוחש לי באוזן, ושתקומי בזמן ילדה גדולה, את שומעת? נדבר בערב. אני לא פוקחת את עיניי. הוא טורק בעדינות את הדלת. לא רוצה לקום. לא רוצה ילדה גדולה. הלוואי שהסטודנטים הטובים יעשו עוד שביתה באוניברסיטה.

CONCERTO D'ARANJUEZ
כל היום הסתובבתי עם תחושת בטן שהערב הוא לא יבוא. הרגשה שאינני כלולה בסדר היום שלו. לא ממש. זהו יום אמצע השבוע שבו אנו נפגשים אחרי העבודה, הוא בא אליי ואנו נועלים את הדלת ומדליקים את הנרות הריחניים ויש לנו את עצמנו עד למחרת. כבר ימים מספר ש"ארנחואז" של רודריגו, לגיטרה ותזמורת, מתנגנת בתוכי ולא מניחה. אז בדרך מהאוניברסיטה, עם מין ענן סביב הלב נסעתי לדאון-טאון שדרות וקניתי את התקליטור. שכשאני חושבת עליו עולה לי המנגינה ושלא כרגיל אני מצליחה לזמזם אותה בלי לזייף. אני אומרת את שמו והפריטה החושנית של סולו הגיטרה מדגדגת במיתרי קולי. אני קצת מתביישת בעצמי מהתגובה הרומנטית שהמחשבה עליו מעוררת בי. מה ההתנהגות הגימנזיסטית הזאת, אני בטלנובלה? אבל אני יודעת שרק אני רואה מבפנים את הסומק הזה שפורח בלחיי וגם לא אכפת לי שכל מי שמביט בי באותו הרגע חושב שאולי יש לי חום. והערב הוא לא יבוא. עשיתי קניות במרכול, תיכננתי תוך כדי קניית המצרכים את המרק שאבשל לנו בסוף השבוע. עם הסלולרי צמוד לאוזן שטתי בין קולו והמדפים. האיש הזה הצליח להעיר בי את ריח הגעגועים, כמו ריח פתאומי של גשם באוויר החם.

בכלל היום יום מיוחד. היום לפני שלושים וכמה שנים ילדתי את בתי. אני עוצמת את עיניי ומתבוננת בסרט שבמנהרת הזמן שחלף. נערה, עוד לא בת עשרים, שכבה מתייסרת בדימום קשה וכאבים קורעי בטן על מיטת בית החולים, במחלקת היולדות האפורה, והרופאים שהסתובבו סביבה לא ידעו מה לעשות איתה. מה שהיה ברור שהיא לא יולדת, שהיא לא יכולה ללדת. משהו השתבש. האולטראסאונד היה עדיין חלום בפיתוח, צילומי הרנטגן בישרו רעות. הנערה שכבה קורעת עד זוב דם את שפתיה היבשות. רק הבטן הגדולה התנועעה מדי פעם, ולאט לאט, כמו הדם שהלך וטיפטף מהגוף ולמטה אל הרצפה, התנועות נחלשו, עד שנשמעה צעקת האחות התורנית, מהר, תקראו לרופאים, היא מאבדת את ההכרה. אני זוכרת שבשארית כוחי הצלחתי להדוף ברגלי את המיטה מהקיר שלידו עמדה וזו החלה להתגלגל במורד המסדרון ישר לתוך הדלפק של תחנת האחיות המבוהלות. צבת ענקית לחצה את שיפולי בטני, צמא איום השתולל בגרוני, חסרת אונים, עם ידיים שחוברו בחופזה לעירויי דם ונוזלים, קצרת נשימה, שטופה בזיעת פחד התפתלתי על המיטה הצרה, מנסה להפיל עצמי ממנה. ואז כשהרגשתי איך גופי הולך ומתאבן, מצתפד ומשתתק כאילו הוצף במי קרח צורבים, שמעתי את החלוק הלבן בשיער השיבה מצווה להכין את חדר הניתוח.

בתשיעי בינואר בלילה עברתי את דלתות הנירוסטה אל מתחת לשמש החשמל הענקית שסינוורה את עיניי העצומות והאירה את החדר הירקרק באור נגוהות אלוהי. הסם הוזרק לזרועי המשותקת, מכונת ההנשמה השמיעה צפצוף ידידותי, תכריך ירוק כיסה את גופי , את בטני העגולה והדוממת שהלכו והתרחקו ממני, משאירים את חיי תלויים אי שם על חוד האילחוש הכימי הגואל. מתישהו מתוך בטני הפעורה בין מהדקים וחוסמי עורקים, בין הסקלאפל והמחטים הוצא התינוק מתוכי. לא קיבלתי את פניו, לא הייתי שם כדי לחייך אליו את החיוך הראשון, להזיל דמעה, לצעוק שאני אמא. יומיים נאבקתי בין הכרה מעורפלת לשקיעה וכשהתעוררתי קפואת איברים פשוטת זרועות עמוסות מחטים, תבנית שטוחה כבדת משקל הונחה על בטני הריקה והדואבת כדי שלא אזוז. בבדידותו העצובה של חדר הבידוד בו שכבתי לא ידעתי אז שילדה נולדה לי וכי מעברו האחר של הקיר, בחדר היילודים בסיכון היא ניהלה את מלחמת ההישרדות האמיצה שלה. עברו עוד שבועיים עד שזכיתי לראותה בפעם הראשונה. מתי היא בדיוק נולדה, שאלתי מתייפחת את האחות שהחזיקה את החבילה הלבנה שמתוכה הציצו פנים קטנים עם מין תלתל צהבהב שנח על המצח המקומט כמו טבעת זהב, באחת בלילה, בעשירי בינואר, היא ענתה. והיום? מה התאריך היום? העשרים ורביעי. בת שבועיים שלי. כמה אלימות, אני חושבת, ליוותה את בואה לעולם.

הוא לא בא הערב, וגם בזה היה מן האלימות. אלימות הרגע, חתך מהיר בגוף הציפייה. כמו ניפוץ של זכוכית דקיקה שמתפזרת וכבר צריך להיזהר שלא להיפצע מהרסיסים, כמו שתיקותיו שפתאום נופלות ברעש לתוך קפה הבוקר. אלגרו קון ספיריטו, אדאג'יו, אלגרו ג'נטילה. פפה רומרו מלקק את אכזבתי וממלא את גופי בנגיעות. לו היה אהובי לצידי, אילו בא הערב היינו יושבים חבוקים על הספה והייתי מתמכרת לחום גופו המרגיע ומניחה בחיקו את ראשי ויחד היינו שומעים את הקונצ'רטו הספרדי הזה, שותקים את עצמנו לעונג ועושים אהבה כמו שני הפרפרים הכתומים שראיתי פעם על שיח ורד הפרא בגני הערב של ארנחואז.

טיול שבת
יום הוא רק חלוקה קבועה של יחידות זמן. איך יכולתי לנחש היום, בבוקר עם שמש כל כך יפה, שמנת היחידות הטובות שלי איתו עומדת להיגמר. מדיפים ריחות אהבה התעוררנו, חמים ונעים במיטה ואנו הופכים למרובי רגליים וידיים מרוב תרגילים אקרובטיים לחבק ולאסוף את כל כולינו בשמונת הגפיים שלנו. אני מריחה את בית שחיו, ריח דק של הסבון הארומטי ממלא את נחיריי, בצווארו ריח הבושם החביב עליי, שקט, גברי ובוטח. שותים קפה, מנשנשים עוגת גבינה נהדרת שאפיתי אתמול, הוא מחייך, אני נמסה. נעים לך? הממ.. המממ… הוא מהמהם בפה מלא גבינה. אני מלקקת את שפתיו. פירורי העוגה נדבקים ללשוני. מוסיקה קלאסית ברדיו. רוצה עוד קפה? לא, תעשי לי תה מנטה. אני זורקת על כתפיי העירומות את חלוק הבורדו שנתן לי במתנה ורצה למטבח להכין לו תה. אושר גדול עם שני סוכרזית.

אנחנו מטיילים. הנגב הצפוני מתכונן להחליף את צבעיו למדי אביב. "לכה דודי, נצא השדה… מי זאת עולה מן המדבר מתרפקת על דודה" תחילה באתר החץ השחור ומשם לקיבוץ בארי. שבילי אופניים, שרידי מחסנים מימי הבריטים. בשביל על הגבעה הצופה פני ראשית הכלניות אנו עוצרים ויורדים מהמכונית. שמש חמימה ממלאה את גופנו בפרומונים. הוא נשען על קדמת האוטו, שותק ומבטו מרוחק. אני נצמדת אליו מחבקת צווארו ומנשקת את שפתיו בכוח. יחידים בנוף ירקרק משובץ שבילים חומים שעדיין לא יבשו מהגשם האחרון. ידיי מתחת לסוודר שלו, אני גולשת מטה, מנסה לפתוח את חגורת מכנסיו. זה מאוד בריא לאהוב בטבע, אני לוחשת ומלקקת את אוזנו. נוגעת באצבע ברוכסן הג'ינס. הוא עוצם עיניים. טוב מאוד, אני אומרת. מוטב שלא תראה מה שאני מתכוונת לעשות לך. כרעתי על ברכיי , אברו הסגלגל הבהיר באור השמש. מין קיקלופ ממוזער בכובע פלדה ארוך שוליים. "פריו מתוק לחיכי… ודגלו עליי אהבה" מחייך בין שפתיי המתמלאות בתשוקתו.
השעה שלוש. מדלת הכניסה הפתוחה פס של שמש מאיר את השולחן הערוך במטבח הקטן. נוקטורנים של שופן. הוא לא יישאר לישון אצלי. מחוייבויות משפחתיות. אני מביעה את אכזבתי, אבל משהו נרעד בחלל המטבח, משהו שנגרר אחרינו משעות הבוקר, האוויר הופך לפתע סמיך, מקשה על נשימתי. רעד עובר בי. פלומת עורפי סומרת, אני נדרכת, כמו חיה שבנחיריה עולה ריח אש. אני נסוגה מהכיור אל המקרר. עומדת ומביטה בו. הוא קם מהכיסא ונעמד מולי. מרגישה את הדם אוזל מפניי, מנחשת מה יהיה המשפט הבא. אני מנסה לעצור בידיי את המכה, אבל זו ניחתת עליי בקולו השקט ישר במפתח הלב. אני מאבדת נשימה, ריאותיי מסרבות לשתף פעולה. שיעול בוער חורך את גרוני. לאן נעלם לו בבת אחת הקסם האפל שלי? מהי מילת הסוד שפרחה מזיכרוני, כוח המסתורין מתנדף מגופי שהופך לגוף נטול חיים של בובת סמרטוטים. חסרת תנועה אני נשענת על המקרר, פעורת עיניים כאילו והכתה בי מכת ברק, רק הדמעות, שני זרזיפים מהולים בצבעי איפור כהים מטפטפות מלחיי אל מחשוף חולצתי האדומה. הוא מנסה לחבק אותי, אוסף את גופי המשותק בין זרועותיו. למה, אני ממלמלת לתוך כתפו, כי אני מרגיש שאנחנו לא מתאימים, הוא יורה בי בשקט, כבר רציתי לומר לך את זה, אבל לא היה לי אומץ. אנחנו שונים מדי ומוטב עכשיו מאשר מאוחר יותר, לא רוצה להגביר את כאבך. מירכתי ההכרה אני מתבוננת בנו, רואה איש שמבקש ללכת, רואה אישה שמבקשת את נפשה.
ביקשתיו ולא מצאתיו

אישה וגבר נפגשים. כל אחד מגיע ואחריו, בלתי נראית, נגררת מזוודת חייו. אישה וגבר נפגשו, ואת המזוודות המלאות בסיפורי חייהם השאירו, כביכול, מחוץ למעגל ששירטטו סביב עצמם, סגולה להתחלה חדשה. באנו אל עצמנו עם כל הצלקות. בגילנו, הוא אמר, קשה להשתנות. לא להשתנות, עניתי, אלא לשנות. הבדל סמנטי, משמעות אחרת. אני רציתי אותו כמו שהוא, על חולשותיו ומעלותיו, על המופנמות, על גלדי העבר, על שתיקתו המסוגרת. והוא? האם הוא באמת רצה אותי? אולי לא הייתי צריכה למהר ולהתקרב. כמו הוריקן פרצתי לחייו המאורגנים על פי מפתח קיומי סדור ושגרתי. פתאום סערה מרעידה את סיפי יומיומו, פתאום אישה מכוכב אחר מטלטלת את מגירות גופו ונפשו, מזעזעת את האיזון המוכר והבטוח, את גדר הביטחון שהקים סביב חרדותיו. עכשיו אני יודעת שהוא היה זקוק לזמן, צעד אחר צעד, אני רצתי למרחקים מסוכנים במהירות מופרזת, לא מקשיבה לאותות הנטישה ששידר לי, מבקש לעצור את הסחרור ולרדת.

על הרצפה, ליד דלת המקרר, אני יושבת ומקיאה שאריות דלוחות של אי ההבנה. אותה היד שידעה לענג, היא ששיספה את גרוני ואני מרגישה את החנק דוחס את נשימתי המחרחרת. אני חייבת להתחבר למשאף. נעולת סימפונות אני מנסה להתרומם ולזחול לעבר מכשיר ההשאפה. אל תאבדי את ההכרה, אני מתרה בעצמי, יש לך עוד עשר שניות עד למסכה, עד לטלפון, עד לנשימה הבאה. שאיפת הסטרואידים כמו מאלחשת את הלחץ בחזה. מעורפלת אני מדמה לשמוע את צעדיו על השביל. מחוץ לגופי אני יודעת שהוא לא יחזור יותר. מרגישה כאילו טיפסתי על עמוד מתח גבוה רק כדי ליפול ממנו מפוחמת. כמו לוליינית מתאבדת שמהלכת על חבל דק מעל לתהום המציאות. מאיפה לקחתי את כל האנרגיה המכלה הזו, את כל תעצומות הנפש והרוח, איך הייתי לאהובתו של דיוניסוס במקום בת תמותה רגילה. מה הוא חשב באמת כשהכיר אותי, האם זיהה לאלתר את שונותי ואם כן, למה לא ברח מיד? למה התעקשתי לתת לו לטעום מהנקטר והאמברוזיה בשעה שהוא ביקש לעצמו רק חומוס וטחינה בדוכן השכונתי.

על השולחן נשארו הצלחות המלוכלכות מארוחת הצהריים. במנה שלי כמעט ולא נגעתי. האיש שמשך חודש אינסופי הקסים את דימיוני, אסף את גופו והלך ממני. שברו את הכלים ולא משחקים, כבר לא חבר שלך יותר. משחק אחר לא הציע, אפילו לא עזר לי לאסוף את השברים. כמו אורח שנטה ללון, תייר מזדמן שהתעכב ליד דלפק נוסעי הטרנזיט לטיסת המשך, ובין לבין כבר עשה סיור קצר להתפעל מהנופים ומהאטרקציות. מה כל הפרשנות הפסיכולוגית הזאת כדי לרדת לעומקים שאינם בסיפור זניח שבו גבר עוזב אישה כי לא התאהב, כי לא בא לו עליה יותר. רק מפני שזה נשמע כל כך פשוט עד עלבון, אני חייבת למצוא לזה סיום מתוך טרגדיה יוונית. מחשבותיי מתפזרות בין הכאב הטרי בלב והלחץ בדרכי הנשימה שהביאו את התקף האסתמה הצפוי.

INTERMEZZO

אני נושמת בכבדות, המילים מתערבלות במוחי. אני כועסת על עצמי ועצמי יושבת מולי בראש מורכן ונושכת שפתיים. קולה של אחותי החכמה חוזר אליי, חשבת שהוא יבין ויקבל אותך ללא תנאי רק מפני שכך רצית אותו, את מי בדיוק הזמנת בכזו קלות מופקרת להיכנס לחייך? די, לפחות היה כן ולא שיקר. אני נזכרת בשורות של שיר שפעם כתבתי, "כאשר הקסם פג/ חוזר הנסיך להיות צפרדע אפורת שיער", ככה זה בחיים האמיתיים. ביקשתי מגבר שהיה איתי חמש פעמים לשחק בתוך החלום שלי, בתוך תסריט געגועגיי ולהיות לי לאיש המכונף, שבהערות הבימוי כתבתי שהוא יחצה בשבילי את השמיים. תפקיד ראשי הפלתי עליו, להיות בן אלים שירד מהאולימפוס בו בזמן שהוא בסך הכל ביקש פינה נעימה לנוח בה. גם בתיאטרון צריך שיקול דעת ומידתיות. פתאום אני כל כך קטנה ושבירה, כל כך שונה מהאישה עם הכניסות הדרמטיות, הסוערת והייצרית שפאלאס אתינה נגעה בראשה. לעזאזל, גאוותי הפגועה מרימה קול, אנשים נפגשים, אנשים נפרדים. נקודה. אז עכשיו הוא הלך, המיקסם נמוג, עוד כמה ימי גמילה על רצפת המציאות והכל ייהפך למילים, לתמונות, לחומרים מהם עשוי הזמן.

כל הלילה לא ישנתי, מתהפכת במיטה שעדיין היתה ספוגה בריחו של האיש. התכרבלתי בצד "שלו", מעבירה בראשי את שעות מעשה האהבה שלנו, מלטפת בדמיוני את גופו, טועמת את עורו, את הפלומה הכהה שכיסתה כמו מוך את כתפיו, את ירכיו, את ישבנו. רציתי לשמור עוד מעט על מה שלא היה, על מה שחמק. מי היה הגבר הזה שהתעלס איתי, שחיבק, ששפך בתוכי את בדידותו, ששמע את אנקת גופי ולא לחש לי גם מילה אחת של אהבה. ידיי הריקות נוגעות בגופי, אצבעותיי קרות, קצות עצביי נרתעים, אין מקום לעונג באישה פצועה.

INTERLUD

לפנות בוקר חזרו שליחיו העייפים של ארוס למטה האולימפי. החיצים והאשפתות נשלחו בעגלות האיסוף אל הנפחייה במעמקי האדמה. שוליותיו של הפסטוס הזועף חילקו את התכולה בין אתרי המיחזור, התיקון והניקוי. הפסטוס, אפוף בפיח הכבשן, ישב כבד גוף ונשימתו פולטת גיצי כעס כתומים. אחד אחד בחן את החיצים על הסדן השחור. לב שבור, נהם לעצמו למראה חץ שעל חודו המעוקם כתם דם קרוש, וצלע בכבדות לשים את החץ בתיבת הברזל שבה איחסן את החיצים המוכתמים בדם הלב האנושי.

FINALE SFUMATURA

גבר ואישה נפגשו בצל הבוגנוויליות. פגישה ראשונה. היתה הבטחה גדולה וחיוך ראשון מתחת לפנס שאורו הצהבהב חיבק את שנינו בזרועות צללים ארוכות. אחרי הארוחה במסעדה הלכנו לביתי יד ביד. הלכנו לאט, מודדים את השבילים בזהירות של שני אנשים הפוסעים לעבר הבלתי נודע, לקליידוסקופ שלי שבמקרה הכנתי לכבוד שנינו מראש. לפנינו פתח הלילה מסלול משובץ פנסים כמו בנמל תעופה נעלם שממנו אמורים היינו להמריא לגלקסיה שבדמיוני. לא הכרתי את האיש שאחז בידי, רק הרגשתי איך חומו זורם לתוכי ודימיתי ששביב של אור, כזה שרואים רק בסרטים המצוירים, נכנס כמו כוכב שביט זעיר לליבנו ברגע אחד נדיר של חסד. הוא היה נמוך קומה, אבל הרגשתי אותו גבוה כמו גל הרגשות שהציף את ליבי. איש עם חיוך מתוק, משהו קטן וסוף.