מהיום שאמא שלנו מתה איבד יום השואה מזוהרו.
בלי אמא אין ליום השואה את אותה המשמעות הדרמטית של הנס הגדול שהשאיר את אמא שלנו בחיים.
לידתי ולידתה של אחותי היו במשפחתנו הקטנה אות וסימן שיש חיים אחרי המלחמה מצד אחד, ומהצד השני, שהעולם לא השתנה ויש המשך לסבל האנושי, למחסור, לצער, לבדידות, לאטימות הלב, לשנאה, לרוע ולהתעמרות, גם אם הפעם זה נעשה על אדמת המולדת והפוגעים הם בני עמך, בני דתך ואחיך , כביכול, לגורל היהודי.
נכון, הוריי באו לארץ האבות המתחדשת כאל ארץ מקלט, מהגרים רדופים שביקשו להצטרף לקהילת היהודי החדש, זה שלא עבר את השואה כיוון שעזב את אירופה בזמן.
שורות אלו מוקדשות לאמי. ולאבי שליבו נשבר והוא הלך מאיתנו בהיות אחותי ואני ילדות קטנות בארץ שקיווה שתהיה לנו בית.
קשים ומרים היו ימיה של אמא, שנותרה לבדה עם שתי יתומות במציאות קשה מנשוא, בודדה לגורלה ולגורל ילדותיה. איש לא בא לעזרתה, לאף אחד גם לא היה אכפת.
אמא הלכה לעולמה ועדיין הבקשה לתמיכה, שהגישה לרשויות, תמיכה שהרוויחה ביושר ובדין בזכות היותה ניצולת שואה, ממשיכה להתברר ולהיבחן אצל הפקידים, הלבלרים, רודפי הבצע הממלכתיים, השרים וראשי המדינה ערלי הלב.
הכסף שממשלת גרמניה העבירה למדינת היהודים עבור שרידי אדם כמו אמא שלי, נספג בכספת הלאומית למטרות נשגבות יותר, רק לא לעזרה לאותם ניצולים, שהפתרון הסופי נוסח הנציונל סוציאליזם באירופה הביא בפועל להקמתה של מדינת היהודים. סכומי עתק הוקצו לאינסטרומנטליזציה של השואה, להפיכתה קרדום לחפור לקבלת פיצויים, תמיכות ותרומות להקמת אנדרטאות, ליד ושם, למשרדים לטפילי שררה שאמורים היו לטפל, כביכול, בנושא רווחתם של הניצולים – חבל רק שהניצולים נדחקו מסדר היום. נזרקו לעוניים ולמצוקותיהם.
קורבנות חסרי ישע מול מגרסת העושק והגזל הממלכתית.
אני שומרת בקופסה החומה את החרפה. את ההתכתבות המבישה שניהלו המופקדים על גזילת כבשת הרש עם אמי. הניסיונות הבוטים וגסי הרוח להמעיט בזוועות שעברה, למזער את פגעי הגוף שנשאה ולהתעלם מנפשה הקרועה.
המדינה שלי, המדינה שהוריי באו אליה בתקווה, פגעה בהם בלי רחמים, בלי להושיט יד, בלי טיפת חמלה.
וכך זה נמשך עד היום.
יום השואה בלי אמא שלי הוא יום הדין של מדינה שהולכת ומאבדת את אנושיותה.
שממשיכה לעשות בשואה מניפולציות פוליטיות, ביטחוניות וכלכליות.
מדינת הישראלים הגאים, שלא יילכו כצאן לטבח, מחכה, בין עצרת גבוהת מילים לבין מסעות מתוקשרים למחנות ההשמדה, למותו של אחרון הניצולים שעדיין עומד מול אדוני הביורוקרטיה ופושט יד שהמספר הכחול שקועקע בה הולך ודוהה.

ו א פּ ר ופּו פּ וֹ לָ נְיָ ה …


לאמא שלנו, הלינה, שכל חייה איימה שיום יבוא והיא עוד תחסר לנו… ואוי, כמה שהיא צדקה… כמו תמיד

* מ י נ י ו ת ה א י ש ה *

החלק הטוב של דוח שקד, המחקר שבדק את הרגלי המין של הישראלים, היה בהפרכתה המוחלטת של הבדיחה המרושעת, שהציגה את האישה הפולנייה כמקפיאת זרע.
בנות המוצא הלודז'אי ידעו כמובן, כי כל אותם דיבורי בלע הם סתם השמצות נטולות ביסוס, כי פולנייה אמיתית נמנית לא רק על אותם 64 אחוזים מציבור הנשים שאינן יוזמות יחסי מין, אלא על אותם 100 אחוזים שה"גועל נפש" איננו שייך כלל לרפרטואר החושני שלהן. מתברר, שהגברים השוביניסטיים, שתש אונם מלרדת לעומק מסתרי החושניות הפולנית, הם אלה שדואגים להפיץ עלילות שווא המכפישות את שמה המצוין של הנימפה הפולנייה.
הפולנייה הגזעית, כידוע, זכתה לחינוך מיני מעולה מהאמא שלה, וכל ניסיון להכליל אותה בקהל צרכניות המין הוא סתם השמצה גסה של בעלי דמיון חולני, שמוצאים, כנראה, את סיפוקם בפנטזיות על יחסים עם עב"מים, רוחות וקדושים.
בשיעורי החינוך המיני במטבחה של האמא למדו הבנות שגוף האדם מורכב מ: ראש, צוואר, כתפיים וידיים המתחברים, בדרך פלא, ישר לברכיים, לשוקיים ולכפות הרגליים, כשהחלק האמצעי נעלם כולו מתחת לכתונת לבנה. נכון, שתחת הכתונת הזו נחבאו עוד מספר איברים, אבל להוציא את ההודאה בשתי פעולות טבעיות שהצביעו על עיכול תקין ותיפקוד כלייתי שוטף, לא הורחב עליהם הדיבור. השאלה איך באים ילדים לעולם הפכה, בפועל, לשיעור חקלאות כשהירק הלאומי הפולני, הכרוב (ולפעמים גם הכרובית), משמש כמעבדת הפריה.
האלמנט הזכרי הוצג כגדוד משולח של קרימינלים שרק מבקש לנצל את תומתה של העלמה, הממתינה בסבלנות לבואה של האהבה הגדולה בדמותו של אביר, אמנם זכר, אך אציל המתעניין בשירה, בפילוסופיה וברפואה בלבד.
האלמנט הנקבי הוזהר מפני כל ניסיון חדירה לתחום הכתונת הלבנה. אזהרות שלוו בקבלות על מקרים מצמררים שקרו בלודז' לנערות תמימות שהולכו שולל ושנזנחו לאנחות ולהריונות, מה שלא הותיר לאומללות כל מוצא, כי אם להתאבד מהבושה או להימכר לזנות בארגנטינה.
"גם כשתתחתנו", היתה האמא מסיימת את השיעור, "עליכן לזכור שהאהבה נמצאת בלב. מה שמוכרחים, מוכרחים, אבל מי שיאהב אתכן באמת, יבין זאת". הבנות, שהפנימו את הלקח המיני, לקחו עימן לחיים האמיתיים את הכתונת הלבנה כנדוניה.
בחורף ובקיץ הן לובשות אותה במיטתן, ובזכותה הופכות מחשבותיהם הכחולות של בני זוגן ללבנות, צחות ככנפי מלאכים.
אפילו הנועזים, שעדיין משתעשעים בהרהורי חטא, שוקעים מיד בשינה מתוקה. ובחלומם, והנה הם מתעלסים בפראות עם השכנה הרומנייה שממול בשדות כרוב לנצח.

***

* ב י ק ו ר ה ג ב ר ת ה ז ק נ ה *

עם השנים לומד האדם הפולני לזהות את צליל הטלפון ולנחש על פי ריתמוס הצלצול אם זוהי שיחה אזרחית רגילה, או שאמו הפולנייה היא המצלצלת.
שעות הבוקר המוקדמות, בייחוד בשבתות וחגים, הן בדרך כלל הזמן החביב על האמא, שעדיין מכוונת את שעונה לפי השעון הקבוע במגדל הכנסיות העתיק של לודז'.
צלצול עצבני, ומהעבר השני אכן קולה המודאג של האמא.
"מה?! …. אתם עוד במיטה?!", היא שואלת, "למה? אתם מרגישים לא טוב?"
"הכול בסדר", מרגיעים אותה בני המשפחה המנומנמים, "היום שבת".
מתוך השפופרת בוקעת האנחה המוכרת, ולאחריה הסיבה לטלפון הבהול.
מכתב שהגיע מחברתה קרולה שבקנדה, ממנה נפרדה לפני יותר מ-45 שנים. האמא בעקבות בעלה הציוני עלתה לארץ האזייאטים וקרולה, אם חד הורית עם תינוקת, בחרה במונטריאול, תואמת פריס ולודז'.
במכתב רמזה חברת הנעורים שאולי תבוא לביקור בארץ. ברוח ההתחשבנות שאינה משתכחת, נדרכה מיד חשדנותה של האמא.
"מה פתאום היא רוצה לבוא? היא חושבת שאני אשרת אותה? בקושי אני מבשלת לעצמי את הדייסה הדיאטטית שלי. מה היא מתארת לה, שפתחתי פנסיון?" לא. היא מיד כתבה לה שאין לה מה לחפש כאן, שהיא לא גרה במקום מרכזי קרוב לטבריה או לירושלים שם רוצה קרולה לבקר. "אני לא חברת תיירות", רוטנת האמא, "יש לי כאבים ואני סובלת. אין לי כוח, נראה אותה סובלת כמוני מהחמסינים". בלי הפסקת חמצן ממשיכה האמא במרץ, "אני עוד זוכרת איך לפני 45 שנה, לא היה לה זמן בשבילי. נסעה עם המאהב שלה בלימוזינה. כוס מים לא
הגישה לי. ועכשיו היא מתכננת לבוא ולהתנחל בביתי? את אומרת, שהיא זקנה וחולה? שטויות. בקנדה לא חולים. היא הפכה שם לצעירה בעשר שנים. שם האקלים טוב, היא מקבלת את הפנסיה שלה בדולרים, וגם הבת שלה התחתנה עם מדען". "אמא", מנסה הבת להרגיע את השטף האפוקליפטי, "קרולה רק הציעה. כלל לא בטוח שהיא תבוא".
"בוודאי שהיא לא תבוא", עונה האמא בפסקנות. "מה יש לה לבקר חולה כמוני? כתבתי לה שמוטב שתלך לדודה לוטקה, שתיסע איתה לטבריה, גם אז הן נסעו יחד בלימוזינה עם המאהב לבלות בוורשה. אם היתה רוצה באמת לראות אותי, היתה שולחת לי כרטיס לקנדה. ואם את חושבת שאני אסע אליה, אז את טועה. היא לא תראה אותי כל כך מהר אצלה. נזכרה החוצפנית בגיל 80. וחוץ מזה, מה יש לי לעשות עם ישישה כמוה. מה אני בייביסיטר?"

***

* מ י ה ו פ ו ל נ י *

בזמן האחרון החלה מסתמנת תפנית מדאיגה במרחב. יותר ויותר אנשים מוכנים לגלות שגם במערך הגנטי שלהם יש איזה די. אן. איי פולני. אצל הפולוניסטים הוותיקים זה הדליק מיד נורת אזהרה, ובאסיפת חירום שערכו הוחלט על פרסומו של התקנון כפי שנקבע על ידי ועדת הקבלה של איגוד יוצאי לודז' המבוסס על הפרוטוקולים של זקני הדג הממולא, או בשמו המדעי RYBA NADZIEWANA, המוכר בנוסח העממי גם כגפילטע פיש.
להלן מספר סעיפים נבחרים שיעזרו למבקשים לזכות בתו תקן פולני לבחון את עצמם:
* פולני אמיתי הוא מי, שלפחות אחד מבני משפחתו זכה במדליית זהב מידי המרשל פילסודסקי או מהנשיא מושצ'יצקי.
* פולני אמיתי הוא מי שיכול לומר את המלה "פששצ'יארדלו" )סדין( בלי לחטוף פלונטר בלשון, לדקלם את לוח הכפל בפולנית, ולשיר בשפת המקור את כל "מרש מרש דומברובסקי" הדבילי בלי לצחוק.
* פולני אמיתי הוא מי שילדי השכן תמיד נחשבו למוצלחים/ למוכשרים/ למנומסים יותר ממנו, למרות שגם הוא היה כזה, אבל…
* פולני אמיתי חייב לישון עם שמיכת פוך, גם בקיץ.
* פולני אמיתי סוחב על גבו את כאב העולם. סובל מהנאה, ונהנה מהסבל.
* פולני אמיתי הוא מי שנולד לאם פולנייה, דוכא וסורס כהלכה, והצליח לשרוד.
* פולני אמיתי הוא מי שמצליח לבלוע בשקיקה צלחת קפושניאק (מרק כרוב סמיך), לא להתלונן על הריח (גרביים צבאיים) ועוד לבקש תוספת.
* פולני אמיתי הוא מי שבצעירותו, כשהילדים האזייאטים שיחקו בכדור, רכבו על אופניים, קיללו והתפלשו בחול המלא בחידקים, ישב עם אמא, ציטט את "פאן טדיאוש" וניגן בפסנתר.
* פולני אמיתי הוא מי שהפנים את שני המשפטים האפוקליפטיים: למה אתה עושה את זה לאמא, ולמה הבן האידיוט של ברונקה הביא 100, ואתה, הגאון, רק 99?.
ואם אחרי המבחר הצנוע הזה יהיו עוד כאלה שיתעקשו להיכנס למועדון ההומו פולוניוס, סימן שהם פולנים ומגיע להם.

***

* ה ח ת ו ל , ה צ ר ע ת ו ה פ ס נ ת ר *

בין האיסורים הכבדים שהאמא הפולנייה נהגה להטיל על בנותיה, היה האיסור המוחלט לשחק עם חתולים.
אבל בחצר הבית שבשיכון, ממש מתחת לעיניה הבולשות, המשיכה להתנהל מחתרת של שעשועים עם חתולי הרחוב, שלמדו להימלט על נפשם כששמעו את קולה של האמא. הילדות היו נקראות מיד לשיחת מוסר מלווה בדוגמאות מטילות פחד שנלקחו מלקסיקון המגפות והמחלות, שהאמא שמרה במיוחד למקרים שכאלה. אחרי שרחצו היטב את הידיים שמעו הילדות את הסיפור הנורא שקרה בלודז' לבתו היחידה והמוכשרת של הרוקח העשיר. הבת היחידה הזו, שכמובן גם הפליאה לנגן בפסנתר, קיבלה ליום הולדתה חתול סיאמי. היא יכלה להביא הרבה נחת להוריה, לולא גילו יום אחד, בשעה שניגנה את האטיוד של שופן, כי לבת צמחה נקודת חן שחורה קטנה על היד. עוד באותו יום הובהל פרופסור מהולל מגרמניה שקבע לחרדת לב הוריה, כי גורלה נחרץ, והנקודה השחורה לא היתה אלא הסימן הראשון של מחלת הצרעת שבה נדבקה מהחתול הסיאמי.
כל העיר עמדה סביב הבית המפואר ובכתה, כאשר הוציאו את הבת היפהפייה בכרכרה סגורה, מין אמבולנס פולני, כדי לשלוח אותה לאי המצורעים, אי שם בלב האוקיינוס. ושם הלך ונשר בשרה של האומללה הקטנה, עד שנותרו לה רק עצמות. אבל למרות הכול, היא המשיכה לנגן על הפסנתר, שהוריה שבורי הלב שלחו לאי הבודד.
"וזה מה שמחכה לכן", היתה האמא מזהירה, "אם תמשיכו לשחק עם החתולים האזייאטיים שבחצר". הנקודות השחורות שציירו לעצמן הילדות על היד, בתקווה שייפטרו משיעורי הנגינה עם המורה מדיפת ריח הסרדינים, לא הועילו.
"שמעתי", היתה האמא מסיימת בנימה אופטימית, "שגם באי הבודד המשיכה הבת לנגן ואחרי שנמצאה התרופה לצרעת היא הפכה לפסנתרנית מפורסמת. ואגב, שלא תשחקו עם הצב. צבים מביאים טיפוס".

***

* ה ג ר י ל ה ה י ס ט ו ר י *

כשהפכה האמא הפולנייה לסבתא, באה גם שעתה של הנכדה להיכנס תחת כנפי הפואמה הפדגוגית הפולנית.
ביקורי סופשבוע היו נפתחים במשפטים הקלסיים, "הילדה נראית חיוורת", או "הילדה קלה, אין לה משקל". כאן היו ההורים הצעירים נכנעים ומשאירים את הפיקדון בידיה המסורות של הסבתא. כשחזרו מקץ יממה, ישבה הילדה במטבח מוקפת בכרכי אנציקלופדיות ומערכת קערות מלאות במאכלים. "לא רוצה לבוא יותר לסבתא", התלוננה הקטנה, "היא כל הזמן מכריחה אותי לאכול".
"איך שהיא אכלה אצלי נהדר", קוננה האמא, "אתם לא יודעים להאכיל את הילדה לכן היא כל כך רזה. הנה", היא מצביעה על ערימת הספרים, "השיטה שלי היא השיטה ההיסטוריו-פדגוגית. הילדים בארץ אינם יודעים שבשעה זו ממש מיליונים בהודו, באפריקה ובאסיה סובלים מרעב".
בבית חזרה הצאצאית כהרגלה לשבת מול צלחת העוף בגריל והצ'יפס חתומת פה ועקשנית. נואשת נקטה הבת בשיטה ההיסטוריו-פדגוגית והניחה מספר כרכי אנציקלופדיה לפני סרבנית המזון. "תאכלי כבר", התחננה האם העובדת. "אז תספרי לי את הסיפור שסיפרה לי סבתא על הדודה שעשו ממנה גריל".
האם הצעירה נשארה המומה. מי יודע באילו סיפורי זוועות הלעיטה אותה הסבתא יחד עם הפולקע המכובס שהכינה.
הדפדוף בכרכי האנציקלופדיה נמשך, הילדה מתבוננת בתשומת לב בתמונות, אך אין כל זכר לא לדודה ולא לגריל. ואז בפרק האחרון, תחת הערך 'תולדות צרפת
במאה ה-15′, מתגלה דמותה המצוירת של ז'אן ד'ארק כפותה על המוקד, להבות קטנות מלחכות את רגליה והקטנה פורצת בקריאות שמחה וששון, "הנה, הנה", היא צוהלת, "זאת היא הדודה שעושים ממנה גריל".
"איך את מספרת לילדה סיפורים כאלה?" כועסת הבת על האמא בטלפון. "ולמה לא", עונה האמא, "פרק כזה מההיסטוריה האירופאית כבר הוכיח עצמו כנוסחה בדוקה לעידוד התיאבון. מה? את לא גדלת יפה על סיפורים נחמדים שכאלה? ואת זוכרת את דוביניו, הבן של בלה, שסבל מתת תזונה בילדותו? רק בעזרת הסיפור הזה הוא הצליח להתגבר, והיום הוא גם טייס וגם מהנדס".
***

* ה ס נ ד ל י ם ש ל מ ל כ ת א נ ג ל י ה *

אחרי מספר ימי שרב לוהטים שוכנעה האמא הפולנייה, שבניגוד לפולניה הקיץ הישראלי מתחיל לפני חודש יוני. הילדות, שגילו את הסוד המטאורולוגי הזה כבר מהחמסין הראשון, פתחו במתקפה העונתית שלהן בתקווה לזכות סופסוף בזוג הסנדלים, דקי הרצועות שילדי השיכון הזדרזו לנעול בשעה שהן המשיכו ללכת בנעליים גבוהות עם גרביים לבנים מקופלים. "אמא", ביקשו הבנות, "לכל הילדים יש סנדלים, כולם הולכים בלי גרביים עם האצבעות בחוץ. גם אנחנו רוצות".
כמו כל ילדה מבית פולני טוב, הלכו גם הילדות עם מדרסים, סגולה נגד רגלי איקס עקומות, או פלטפוס חס וחלילה, עזרים אורתופדיים שעמדו כמכשול קשה בדרך אל הסנדלים הנכספים. "סנדלים זה לא בריא", היתה האמא דוחה את תחנוניהן, "יהיו לכן סוליות קשות כמו לגמלים". "אבל חם לנו. הנעליים הגבוהות כבדות", המשיכו הבנות לנדנד.
לכל טענה היה לאמא הסבר מדעי מוכח. נעל גבוהה מעצבת קרסול דק, שומרת על כף הרגל שלא תתרחב, מחזקת את חוט השדרה ומחדדת את הזיכרון. "רוצות סנדלים", בכו הילדות, והאמא שלפה קבלה מאוצר החוכמה הפולני את הסיפור הנורא על הבת היחידה של אידה שלמרות האזהרות קנו לה סנדלים וכשהיא הלכה איתם בחול נכנסו לה מתחת לציפורניים מיקרובים ים תיכוניים איומים. המסכנה קיבלה אינפקציה ממאירה וסופו של דבר נאלץ הרופא המומחה לקטוע לה את הבוהנים והיא לא יכלה יותר לרקוד בלט. "שהבדואינים ילכו עם סנדלים", היתה האמא מסיימת את הסיפור באנחה, "והחידקים האלה שחיים בחול רק מחפשים ילדות עם עור רגיש ועדין".
וכך, בשעה שכל הילדים התרוצצו בסנדלים ואפילו יחפים, הופיעו הילדות בבית הספר עם החידוש האופנתי שהאמא מצאה אצל הסנדלר. מין הכלאה של נעל חצאית הסגורה מאחור ומלפנים בעלת פתח לאצבע שנשלפה גלמודה החוצה. "זה בכלל לא סנדלים", צחקו הילדים הצברים, "זה נעליים של זקנות". "הם מקנאים", היתה האמא מנחמת, "כי זו דוגמה מיוחדת מהז'ורנל. כאלה סנדלים בדיוק נועלת המלכה האם האנגלית".

***

* ה צ ד ה ש נ י ש ל ה מ ט ב ע *

יש אמהות פולניות שהתברכו לא רק בבנות. העובדה הביולוגית מראה, שמהביצית הפולנית (והזרעון, אם הוא מצליח לחדור) מתפתחים גם צאצאים ממין זכר.
ילד ממוצא פולני עם תעודות זוכה לטיפול ולחינוך הדומים מאוד לאלה של אחותו, אבל עם שינויים קלים המתבקשים מאותו הבדל קטן שבין המינים.
מגיל ההתבגרות ואילך, משעה שקרסוליו מתחילים לבצבץ ממכנסי הגברדין ושניידרמן החייט קבע בפסקנות ש"הילד הפך ממש לגבר", מגלה גם אמו דאגנות יתר ומתחילה להזהיר את הבן יקיר לה מפני הסכנות שהעולם הנשי צופן אם לא ישמע לעצותיה. עולם הנשים מתחלק מאותו רגע למחנה של ליליות פרועות ומשולחות רסן מצד אחד, כשמהצד השני, עומדת האמא כמבצר מגן מול ניסיונות חטיפה אפשריים.
לחברותיה מספרת האמא הגאה על עדרים של צעירות המנסות להפיל את בנה הגאון ברשתן, לנעוץ בו את ציפורניהן, לסחרר את ראשו החכם כשהן נוקטות אמצעים פסולים כמו, פיתוי מיני, חצאיות קצרות ומחשופים עמוקים, כשהנועזות מנפנפות גם בדירה שהוריהן, המשתפים איתן פעולה, קנו להן כמלכודת.
לפני כל פגישה עם אחת הליליות עובר הצעיר קורס בטקטיקות הישרדות, איך לחזור הביתה לאמא בשלום. ביום שבו קול הטבע גובר על קולה של האמא והבן מציג בפניה את בחירת ליבו, יודעת האמא שמעכשיו יישן בנה הדוקטור עם האויב. את האישה האחרת, זו שזכתה במירוץ המכשולים, היא מקבלת כשהבעת הקדוש המעונה על פניה, שהפולוניסטים המומחים מגדירים כסימן מובהק לתחילתה של מלחמת עולם.
בשיחה עם חברתה הטובה פאולינה שומעת האמא איך שהחתן שלה, מהנדס מדופלם ממשפחה עשירה, מנקה את הבית, עושה קניות, מטפל בילדים, מבשל והבת שלה חיה כמו מלכה.
"בתך עשתה פרטיה מצוינת", מסכימה האמא עם חברתה המתמוגגת. "ומה נשמע אצל בנך הדוקטור?" מתעניינת החברה. "אל תשאלי יותר טוב", נאנחת האמא. "האישה הזאת הטילה בו כישוף. הוא מנקה את הבית, עושה קניות, מבשל, היא גם תמיד צודקת וחיה ממש כמו מלכה". "באמת נורא", משתתפת החברה בצערה של האמא, "לכי ותגדלי בן. אגב, היא פולנייה הכלה שלך, נכון?"

***

* מ ת נ ה מ ט ו ר ק י ה *

מיום שבאה לישראל מתלוננת האמא הפולנייה בלי הפסקה על מזג האוויר האיום. אחרי שנים ארוכות של התרפקות נוסטלגית על נפלאות האקלים האירופי הציעו הבנות לאמא לצאת לטיול. גם למרטיר פולני מגיע, ולו פעם אחת בחייו, לרדת מהצלב ולאוורר את המסמרים.
"ולאן בדיוק אתן רוצות שאסע?" שאלה האמא, "הרי את הצרות שלי אסחוב איתי לכל מקום". "תסעי לשוויץ", המליצו הבנות בהתלהבות כשהן שולפות חוברת טיולים צבעונית. "מזג האוויר שם נעים. יש יערות, יש אלפים". "שום דבר לא ישווה לזקופנה שבפולניה. שם היו יערות", דחתה האמא. "אז תסעי לזקופנה". "לעולם לא. לפולנים האנטישמים האלה?" אז אולי לרומניה? או לצ'כיה? יש בחוברת טיולים מומלצים למעיינות מרפא משיבי נעורים. אלה נפסלו מיד.
"לוטקה היתה שם, ונשארה אחרי הטיפול כפופה כמו שהיתה. והבלומשטיינובה, שביקרה בקרלובי וארי, חזרה עם האיסיאש כלעומת שנסעה. את ארצות מרכז אירופה ביטלה האמא כמקומות המסוכנים לקיבה שלה."אני לא יכולה לאכול את הרעל שלהם. ובמלון הרי לא יכינו במיוחד עבורי את הקציצות המאודות שלי". את האופציה הצרפתית שהציעו הבנות דחתה האמא בגלל הנהלת החשבונות שהיא מנהלת עם הקוזינה האחרונה שלה שחיה בפריס, אחרי שזו העיזה לפקפק במחלותיה של האמא. מותשות שולפות הבנות את האיים היווניים. יש טיול יפה לגיל הזהב. "זו כבר לא אותה יוון", מזכירה להן האמא, "את הומרוס לא אפגוש שם". אז אולי לטורקיה? "הידידים שלך אירקה וסטשק היו שם ומאוד נהנו".
"הם לא נהנו", מתקנת האמא, "נסעו, ראו רק טורקים וגם חטפו קלקול קיבה קשה ועכשיו הם שוכבים במיטה וחיים על אורז במים". "הנה", היא ממהרת להוריד מהמדף זוג בובות קטנות בתלבושת עממית, "זה מה שהם הביאו לי משם. ובשביל זה צריך לנסוע עד לטורקיה, בשביל להביא לי את שתי הבובות האזייאטיות המכוערות האלה?"

***

* ג י ל ה ז ה ב *

באחד מביקורי השבת אצל האמא הפולנייה עלה בשיחה הפילוסופית הנושא המטריד על הזמן החולף. "רגינה החליטה ללכת לבית זקנים", בישרה האמא, "הילדים שלה הכריחו אותה". "ילדים רעים", ענו הבנות. "לרגינה כבר לא היה כוח לטפל לבד בבית הגדול שלה. יש לה בעיות עם הלב". "אז ילדים טובים", הסכימו הבנות. שוויון הנפש של בנותיה עורר את חשדה של האמא. "אז גם אתן הייתן מסכימות לזרוק את אמכן לבית זקנים חשוך ואפל, לגרש אותה מביתה ומגינתה ולהתחלק בשלל בעודה בחיים?" "חס וחלילה", מיהרו הבנות להרגיע, "חוץ מזה בתי האבות כיום הם מקומות מאוד מטופחים ולוקסוס לא קטן". "גם לי לפעמים כבר אין כוח להחזיק את הבית על הגב שלי", טמנה האמא פח שקוף. "אם את רוצה, אפשר להתעניין".
"אז אתן כן רוצות לכלוא אותי באחד המוסדות האלה", התכעסה האמא, "אני שומעת את זה בקול שלכן". להגנתן ביטלו הבנות את הרעיון. "לך יש עוד זמן", אמרו, "כל החיים לפנייך". טעות, אמרה האמא ופתחה ברפרטואר התלונות על בריאותה הרופפת, על החברות המתמעטות, ובעיקר על הבדידות. לפעמים, התוודתה בפני הבנות, היא אפילו חושבת על נישואים בשנית. אבל הבעיה היא שאין יותר ג'נטלמנים שיתאימו לה. "והשכונה מלאה באלמנות, ואפילו כלב צולע לא עובר כאן".
כדי לעודד את מצב רוחה, שלפו הבנות את הסיפור על אלמנה אחת, אם חברתן, שעברה לגור בבית אבות מפואר, ושם פגשה באלמן אלגנטי, תופעה נדירה במקום. לילה אחד שמעה הגברת רעשים, וכשיצאה לברר הבחינה בהליכון של מחזרה, האלמן האלגנטי, ניצב ליד דלתה הסגורה של השכנה. נרעשת מהבגידה, התפרצה הגברת פנימה, משכה בזעם קנאתה את רומיאו הישיש ממיטת החברה, והכתה בו במערכת התותבות ששלפה מפיה. אתלט המין הקשיש שנחבל, פונה בניידת שח"ל לבית החולים, וכשחזר התברר, כי מההלם אבד לו אונו.
"בושה וחרפה", נרעשה האמא, "ולשם אתן רוצות שאלך? למקום כזה לא מוסרי? ועוד מלא באימפוטנטים?"

***

* ה כ ו ב ע ש ל נ פ ר ט י ט י *

ביום שישי, שנודע בשיכון כיום המירוק והניקיון הכללי, היתה האמא הפולנייה שופתת את דוד הפח על הפרימוס בחצר ומרתיחה מים, מכינה את קערת האמייל הלבנה על שולחן העץ הקטן והבנות התכוננו לטיפול המיוחד, שהאמא קראה לו "ֹפַּאקוּנג".
היו אלה ימי הדיזינפקציה, החיטוי, הגדולים. חיטוי הראש היה ריטואל עונתי, בעיקר בקיץ, כשמכת הכינמת היתה פושטת בראשי הילדים, והתרופה האחת המומלצת היתה הנפט. אחרי עיסוי הקרקפת שנטבלה בנוזל המסריח היו כל הילדים בכיתה מריחים כמו פועלי קידוח חלץ, והמורה ניצה יחד עם אחות בית הספר היתה בודקת במקלון זכוכית את השורשים השמנוניים, לראות אם אכן הודברו המזיקים.
אבל לא כל הילדים טבולי הנפט זכו להתפנק עם הפאקונג. תענוג זה היה שמור רק למי שאמו היתה בקיאה ברזי הקוסמטיקה הפולנית.
בתום החפיפה בסבון ושטיפת השיער במצקת המרק, הגיע רגע הכנת הפורמולה הסודית של מרקחת הפלא. בקערה מיוחדת עירבבה האמא אבקת ביצים, שתי כפות שמן דגים, מין נוזל שקוף עשיר בוויטמינים, "קרויטר", בלשונה של האמא, ושיא השיאים, מנה נדיבה של שמן קיק, ששימש לא אחת גם כמחטא מעיים.
בינתיים נאספו ליד הגדר כמה מילדי השכונה שליוו בצחקוקים את שעת הטיפוח האריסטוקרטי נוסח לודז'. על שיער הבנות, שישבו עם סינורי צאוור וכדורי צמר גפן באוזניים, מרחה האמא את העיסה הדביקה ביסודיות, אחר כך עטפה את הראשים בפיסות פלסטיק, בדפי עיתון, ומעליהם הורכבו שקיות נייר חומות גדולות שנראו כתרבושים משולשים. הפאקונג הושלם.
"אתן נראות בדיוק כמו הנסיכה היפהפייה נפרטיטי ממצרים העתיקה, אשר אין ספק, שמתחת לכובע המפואר שלה, היה לה פאקונג, והפסל פיסל אותה בשעת הטיפוח המלכותי שקיבלה". הילדים שהביטו בבנות החבושות בשקיות הנייר צחקו בקול. "תצחקו ילדים חסרי תרבות", גערה בהם האמא, "בגלל כאלה אזייאטים חלפה לה גם תהילת הפרעונים".

***

* י ס ו ד ו ת ה פא נ י ק ה *

מקובל לחשוב שהמונח פניקה מקורו באל הרועים פן שאהב להטיל בהלה בלב נימפות המים המשתובבות בנהר. האמת היא, שהמונח פניקה לקוח מהמילון הפולני. פאני (גברת בפולנית), קה, (קיצור של פאני קמינסקה), היא האם המיתולוגית של כל אמא פולנייה.
דוגמה אופיינית לפאניקה, המשתחררת בכוח בלתי ניתן לריסון היא, למשל, כשהילד מתלונן על כאב ראש או על כאב בטן.
אחרי משפט הפתיחה הקבוע, "אני ידעתי שזה יקרה, אתה אף פעם לא שומע בקולי", מתחילות אזעקות עולות ויורדות של דיאגנוזה.
כאב ראש הוא בהחלט סימן ראשון של דלקת קרום המוח, גידול במוח ו/ או מים בחלל הגולגולת. לא פחות. כאב בטן? טיפוס המעיים, קדחת חול אזייאטית, ובמקרה הקל סתם דיזינטריה.
לאמא הפולנייה חיישנים מיוחדים וגלאי פורענות בעיניה, בידיה, בפיה, ובליבה, שכנגדם אין למדע הרפואה כל סיכוי. לב של אמא תמיד יודע טוב יותר. היא גם מצוידת בקבלות מדעיות על מקרים דומים שקרו בפולניה. תמיד במשפחות טובות ותמיד עם סוף מר.
בקטיגוריה זו גם חצ'קון תמים מבשר את מחלת הכרובית, והחררה משיעור ההתעמלות היא שחין במצב מתקדם, ("שיחקת בחול, נכון?).
עטוף בקומפרסים כמו מומיה מצרית, שומע הילד, שלאמא זה כואב יותר, וכי ליבה עומד להישבר מדאגה וצער. "זה ממש פלא, שאני לא נכנסת לפאניקה", היא נאנחת ושולפת את טיפות הוולריאן מהמגירה.

***

ס ו ד ה ב ר י א ה

מגיל מאוד צעיר מרגישה הילדה של האמא הפולנייה כי נפלה בחלקה זכות מיוחדת להיוולד שלא כדרך הטבע.
שאמא שלה עם הבעת המרטיר המעודנת שטבועה קבע בפניה, והיכולת לדעת מראש כל דבר עוד בטרם קרה, היא כמו האלוהים בשיעורי התורה, עושה ניסים ומחוללת נפלאות - כשקרום החלב הדוחה הופך אצלה לגלידת וניל ודייסת הירקות המרוסקים למרק צרפתי.
יום אחד, בגיל ההתעוררות הביולוגית, חוזרת הקטינה נרעש מבית הספר אחרי שהילדים האזייאטים שיחקו כל ההפסקה ברופא וחולה, דיברו גסויות, צחקו בפראות, וסיפרו סודות שלא הבינה.
בביישנות מסמיקה, מבקשת הילדה את אמה לספר לה איך באה לעולם.
באנחה עמוקה, כשרוח הקודש מרחפת מעל המטבח, מספרת האמא איך נסעה עם אבא לבית החולים. שם הושכבה במיטה צחורה וחיכתה לבאות. הציפייה לוותה בייסורים קשים. כאבי תופת פילחו את גופה.
הרופא נעץ מחט ארוכה בזרועה וכל שערותיה סמרו. מהחדרים הסמוכים עלו זעקות נשים, אבל האמא שתקה בגבורה. יחד עם הרופא החלה אחות חסרת השכלה, מצוידת במספריים ענקיים שהדיפה ריח של דג מלוח, בסדרת התעללויות באמא, לחתוך ולתלוש את מעיה ולהקיז את דמה. אחר כך טיפטפו לגרונה הניחר תה רותח להרגעה, וחבשו את ראשה בתחבושות חרדל. אך אמא קיבלה את הגורל האכזרי באהבה. תפקיד האימהות הפולנית מעולם לא הבטיח גן של שושנים.
"וככה, ככה הגעתי לעולם?", מנסה המבוהלת הקטנה לפצח את סוד הבריאה. "מה את מדברת", קוטעת האמא את זיכרונותיה, "זאת היתה רק ההתחלה. את ילדתי הבכורה הגעת לאמא ישר מהכרוב הירוק שגדל בגינת בית החולים".
"אז לא מהחסידה?"
"לא. החסידה, שעשתה בשבילנו את כל הדרך הקשה הזאת מאירופה, הביאה את אחותך".

***

מ ס י ב ת י ו ם ה ו ל ד ת

מסיבת יום הולדת, כמו כל המפגשים המשפחתיים, הופכת בכוורת הפולנית ליום עיון בקורס הנצחי של ניהול החשבונות. למי שאינו בקי באנתרופולוגיה הלודז'אית נזכיר, כי זו לא בדיוק כוורת עם דבורים קטנות ועמלניות, אלא כוורת מלאה בצרעות ובדבּוּרים, והמתוק המתוק שכולם נהנים ללקק איננו דבש, כי אם סוג מיוחד של ארס השמור לאירועים כגון אלה, וטעמו משובח אף יותר מעוגת הטורט שהדודה לוטקה מכינה מזה 40 שנה.
בראש כל תא בכוורת המצומקת של המשפחה הפולנית עומדת לה המלכה האם הפולנייה, כשהאב הפולני, דבּוּר שקט ואילם בדרך כלל, איננו נחשב לצורך מפקד האוכלוסין המשפחתי, וחלקו בהייררכיה מצטמצם לניע הראש המסורתי שפירושו "תעשי מה שאת רוצה, הרי בלאו הכי את תמיד צודקת". ביום ההולדת יושבים הדודים, הדודות והקוזינים במעגל בסלון. את המתנות מניחים על השולחן הקטן שבכניסה, מה שמאפשר לדודה לוטקה לנחש בלי קושי, רק על פי נייר האריזה מי הביא מה, כי את המתנות אין פותחים, אלא מעבירים הלאה לימי ההולדת הבאים, וחוזר חלילה.
דודה ברונקה שהביאה את המתנה עם נייר הכסף, אותה קיבלה מדודה לוסיה, שקיבלה אותה מדודה הלינקה, שקיבלה אותה מדודה דושיה, מבקשת מדודה לוטקה להיות נחמדה ולפתוח את השי. "שנראה סופסוף מה יש באריזה".
"מה יש לראות?", כועסת הדודה, "זו הבונבוניירה שמייטק קנה לבת מצווה של הבת של גיזלה".
הדור הצעיר עובר תחקיר ביטחוני רווי שמחה לאיד. "מה? עוד לא סיימת את התואר? הבן שלי כבר דוקטור".
"ולמה הילדה שלך עוד לא מתחתנת?", שואלת דודה לוטקה את דודה אירקה, שממהרת לעקוץ בחזרה. "מה יש לה למהר? מה, היא מכוערת ושמנה? היא דווקא יוצאת עם רופא כירורג, בן של רופא כירורג", ורומזת בכך שבתה של זו התחתנה רק עם טכנאי שיניים.
קטעי הבוכלטריה החביבים מגיעים כרגיל בעת הגשת התה.
"שמת לי סוכר בתה?", שואלת הדודה ברונקה את הדודה לוטקה, "אני עוד זוכרת איך בלודז' ב-1946, אפילו לא הגשת לי כוס תה".

"אני לא הגשתי לך כוס תה?" מזדעקת הלוטקה, "את לא הגשת לי כוס תה, וגם עוד לא החזרת לי את 300 הזלוטים שאז הלוותי לך".
"את נתת לי? אני נתתי לך 200 זלוטים, וגם כוס תה".
"לא, תה לא נתת. ואת הכסף לא החזרת. יכולתי היום כבר להיות מיליונרית".
טרם הפרידה מתבוננות הדודות שוב במתנות. בסיבוב הבא האריזות יחזרו, אלא אם כן מישהי לא תתאפק ותפתח את הבונבוניירה.

***

ב ג ד י ה י ל דוֹת ה ח ד ש י ם

חג הפסח המתקרב מעורר בלב כל פליט פולני זיכרונות טראומטיים נעימים מאותן שנים ראשונות במולדת, כשאמו הפולנייה היתה מודיעה על חידוש המלתחה לצעירי המשפחה.
מבצע הקניות, שזכה לשם הצופן המסורתי מכירת חיסול ('ליקווידציה', בפולנית), היה מסע מייגע לחנות שכוחת אל, בסביבות רחוב אלנבי בתל אביב, עם חלון ראווה מכוסה בקורי עכביש, שנשאה את השם הבינלאומי "מנופקטורה זילברבוים, מוצרי טקסטיל דה לוקס".
ליד הדלפק, בין מדפים שוממים ומעלי אבק ישבה גברת שמנה ועגומת סבר, שקיבלה את הבאים בשקיקה של מי שלא ראתה קליינט חי מזה עידנים.
בחנות היגון הזו נקנו שני זוגות מכנסיים מפוספסים בגזרת שלושת רבעי, שכמו ונלקחו מאיורי היתומים של אוליבר טוויסט.
משם עבר מסע הקניות לחנותו מוכת החיסול של הצ'כי הצולע, "שיק פריס". כאן לוותה קניית החולצות והסוודרים, גם הם בדוגמה מפוספסת תואמת מכנסיים, בהתמקחות סוחטת דמעות.
הפרק הנועל התרחש בחנות הקטנה והדחוסה, "נעלי בריאות לכול", של האדון פומרנץ. בנעליים הגבוהות, שהיו תמיד גדולות במספר או בשניים מהגודל המקורי של כף הרגל ("הרגליים צומחות מהר"), נראו הילדות כהולכות בתוך חסקות לבנות. "זה נעליים חזקות כמו בטון", שיבח אדון פומרנץ את הסחורה.
ליד הקופה היתה האמא שולפת סיפור קורע לב שגרם לגברת פומרנץ לפרוץ בבכי ולמחיר לרדת.
אבל רגע השמחה האמיתית היה מגיע בהצגת הבכורה של הבגדים החדשים לעיני החברים בשכונה. כל הדרך לבית הספר נשמעו מאחורי הילדות הלבושות בבגדים המפוספסים הקריאות הצוהלות, "תראו, הנה הולכות הפיז'מות, הפיז'מות מפולניה, שבאו מיום השואה".
"אל תשימו לב", היתה האמא מנחמת, "מה כבר ילדים אזייאטים מבינים באופנה פריסאית?".

***

איך זה שלפנֵי
התאמנו כל כך.
ורבע שעה, בעצם שתי דקות אחרֵי
הפכה ההתאמה ללא יותר מכֶתם על הסדין,
למסקנה שאנו לא ממש חיבור מוצלח,
שזו לא הבחירה הנכונה, שלא הכל זה מין,
תחושת הנעימוּת שלך
תחושת האכזבה שלי…
מחר, אני יודעת, כבר לא תהיה יותר זמין,
יהיה רק מענֶה קולי

מה אני מדברת כל כך הרבה
על עולם הידע הרחב
על שיחות ברמה גבוהה
על חילופי דעות, על נושאי תרבות,
בפועל העולם הזה מצטמצם לשניים –
לאישה וגבר,
שני קווים מקבילים
שמושכים לאינסוף בו לא ייפגשו.

         15.2.07

זה יכולת להיות אתה

ואתה וגם אתה אפילו,

קהל גברי למונולוג

שתקוע לי בגרון

 כמו תקליטור שרוט.

 אני על הבמה הווירטואלית,            

מדקלמת בעל פה או

מתקתקת ביד משוררת

את אותו תסריט חבוּט

בשינויים קלים, כשאתם,

כמו בקרקס,

עוברים בסך

אחד יוצא, אחר נכנס

 לתוך צג המחשב.

אולי אזמין את כולכם

לפגישת היכרות,

מחזור המחזרים

עם שתייה וכיבוד  

כל כך דומים, ממש להתחלחל

מבושמים בחשיבות עצמית

רק בזכות הפתיל המשתלשל

במכנסי הג'ינס,

מין אביזר נחוץ

למיזנסצנה שבין המלל הנשגב

לעליבוּת הסטוּץ.

אני אסתובב ביניכם,

שומעת  סיפורי הלל

מחליפים זהויות

של גבריות דועכת,

רואה אתכם בעיני לִילִית

ירוקות

ורק מחייכת.

פה ושם מילה

פה ושם, מפעם לפעם

אתה שולח לי למחשב

מילה רדודה.

"מה שלומךְ חומֶד?"

"חומֶד בסדר. תודה".

פסטורליה

הפינה השקטה

היא בית הסוהר,

הגינה החביבה

היא חצר הנידונים.

ואין לאן לברוח

כל החדרים

דומים.

 שני קווים

מה אני מדברת כל כך הרבה
על עולם הידע הרחב
על שיחות ברמה גבוהה
על חילופי דעות, על נושאי תרבות,
בפועל העולם הזה מצטמצם לשניים –
לאישה וגבר,
שני קווים מקבילים
שמושכים לאינסוף בו לא ייפגשו.

לגלעד ר'

גבר מצלצל לאישה. היא עונה. שיחה קצרה וכשעתיים אחריה עוד שיחה. כמעט חצות. השיחה הסתיימה בסביבות חמש לפנות בוקר. כבר היה אור והציפורים התחילו לשיר מזמורי טריטוריה. באולימפוס פיהקה משמרת הלילה של שליחי ארוס והתכוננה לשינה. כנפיים, חיצים וקשתות עברו למשמרת היום, ארוס נראה מרוצה מהדיווחים שהונחו על שמיכת העננים שעליה שכב.

נפילת הקסאמים הבוקר ליד הקיבוץ שיבשה את קווי התקשורת והצילומים הגיעו באיחור. מתחת אחת התמונות שהוא שלח היה כתוב "מהמם", ובאמת הוא נראה שם בהחלט גבר מרשים. עיניים מכווצות בגלל השמש, שפתיים חושניות מעט פשוקות, כנראה היה צמא, והגופייה האדומה שלבש חשפה כתפיים שריריות והלמה את שיערו המאפיר.

ויהי בוקר ויהי ערב ונפגשנו. בין העצים ליד המסעדה החבויה בסבך הבוגנוויליות.

הוא הלך על שביל החצץ, מתחת לפנס, אני באתי מכיוון הדשא. הוא לא הבחין בי, אני ראיתי איש לא גבוה. "משהו קטן וטוב", עלתה לי בראש שורה מאיזה פזמון פופולרי או מזמריר פרסומת כלשהי. כן, הסכמתי עם עצמי, משהו קטן שיהיה טוב. טוב מאוד. אכלנו מרק, שתינו קפה, בדרך לחדר החזקנו ידיים.

LA PRIMA NOTTE D'AMORE

>לא מיהרנו. הוא היה עדין וסבלני. אולי המום משהו מזרימת גופי חסר השקט. לא מצאתי לעצמי מקום, כלומר, לא ידעתי איך להניח את ידיי על גופו, מה בדיוק עליי לעשות בידיים הרעבות האלה שלרגע נדמה היה לי כי הלכו ושיכפלו עצמן עד היותן לזרועות תמנון מתפתלות סביב גופו שנענה בעוצמה לליטופיי. לאט לאט, הוא אמר, אל תמהרי, אני כאן. הפסקתי לחפור בגבו, מארגנת את נשימתי המתקצרת מהתרגשות. תנשמי, הוא אמר, שאפי לאט, נשפי לאט. כן, ככה, תירגעי. ניסיתי. באמת. לרגע תיארתי לעצמי שאינני במחיצת גבר אלא שוכבת על מזרן ים באמצע אגם רגוע. מרפה את איבריי, את הלסת התחתונה, את השפתיים, העליונות והתחתונות, ממיסה את חוט השדרה המתוח, את הבהונות, את כפות ידיי. עצומת עיניים שטתי וידיו המחוספסות לי כמשוטים רכים, מכוונות, מרגיעות. נגע בי בזהירות, כאילו הייתי עשויה נוצות. מחליק, מרפרף, מתגרה , משתהה ליד נקודות הגירוי, כמו מהסס אם להחליק עליהן או לעקוף. חשבתי על תווים, ראיתי את חמשות גופי נמתחות תחת מגע אצבעותיו, פעם דיאז ופעם במול, פעם באקורד ופעם סקוונצה. רטט של ג'ז עלה בי, די עם המוצרט הזה חשבתי, רוצה ג'ז, משהו כמו "מיסטי", "סוליטיוד", אולי "פאני ולנטיין". כן, צ'ט בייקר מאוד מתאים לי. נאנחתי, הוא הימהם רכות. רגליי נפשקו מאליהן.

בליל האהבה הראשון שלנו ידיי היו כבדות כמו נוצקו מעופרת. אצבעותיו ניהלו דיאלוג עם קצות עצביי החשופים בשיפולי גופי. לא חמס את שבילי הגן, טייל בהם, מגלה לראשונה את מסתורי הקפלים העדינים. לוחץ בדיוק על נקודות החיבור שבין מוחי לערוותי. הקשבתי לנשימותיו. פקחתי את עיניי. רכות שכמוה לא זכרתי זמן רב פשטה בי, הציפה, מילאה את הגוף הנבוך מעוצמת העדינות הכואבת. הוא עטף את כולי בגופו , מכסה את עירומי ליקק את הדמעות מעיניי. חייך. תנשמי, לחש, תנשמי. אני כאן איתך. לאט לאט, אנחנו לא ממהרים לשום מקום, אנחנו ישנם. מרגישה? בחוץ ירד הגשם, צלילה חושנית לאיזור הגעגועים, נגיעת שפתיו של ארוס. השקט המוחלט לפני ההמראה.

הבוקר שאחרי

הווילון הכתום שעל חלון חדר השינה בער באור השמש. כתם פז ראשו תלתלים נח על הכר האדום. בעיניים מצומצמות הבטתי על הווילון ואחר כך ליכסנתי את עיניי לעבר קווצותיו האפרפרות שהציצו מתחת לשמיכה. נשם קצוב, רגוע. נגעתי במצחו, העברתי אצבע על צדודיתו, אפו היפה, שפתיו, סנטרו. חייך, פקח עין ועוד אחת. בוקר טוב, גירגר מתוך הציפה, מנסה ללכוד בפיו את אצבעי. בוקר טוב. הוא מפהק בביישנות, לא בפה מלא. ריחות הלילה. חילוף החומרים, חניכיים, קרקורי הקיבה. לצחצח שיניים, לרחוץ את הפנים. אבל עוד מעט. הריח הגופריתי הזה הופך לחלק מכל הבשמים שהרעפנו בכזו נדיבות על עצמנו. אני מתעלמת. חוזרת לנבור בצווארו. דוחקת עצמי לעבר בטנו, ריח של לחם עולה במפתיע מחלציו החמים. באפלולית החמה אני מחייכת כשאני נזכרת בסיפור שלו איך שהיה כנער צעיר ממהר בשעת בוקר מוקדמת, לפני בית הספר לקושש כמה שעות של דמי כיס במאפיית ברמן הירושלמית סמוך לביתו. אולי מאז דבק בו הריח הנעים הזה של לחם טרי. אברו מזדקר כמו לחמניית בגט, זיקפת שחרית מתנודדת שמזמינה לטעום. אני חושבת על חמאה וריבת תות. שולחת אצבע מתגרה, הוא נרעד, זה מדגדג, אני שומעת את קולו וידו אוחזת בשיערי, מנסה למשוך את ראשי למעלה. אני לא מוותרת ומתלפפת סביב מותניו. די מתוקה, הוא מבקש, צאי משם, אני צריך לשירותים. תתאפק קצת, אני נוהמת מהמעמקים החמים כשתלתליו התחתונים מדקדקים את אפי. מעולם לא השתכשכתי במסולסלים כהים. עד כה הצבעים היו בלונד עד שטני, חום בהיר לכל היותר. אני מרחרחת ומחייכת. נועצת בעדינות את ציפורניי בישבנו העגול והמוצק והוא מנצל את רגע ההרפיה ומזנק מהמיטה למקלחת. אני מושכת את השמיכה בחזרה על גבי וישבני העירומים. אני שומעת אותו פותח את המים, במטרה לשמור על צניעות הפרט אני שולחת יד לעבר הרדיו ומדליקה גלי צה"ל. חדשות שמונה. שוב נורו שתי רקטות קסאם שנפלו אחת באחד מקיבוצי שער הנגב, האחרת בשטח פתוח בשדרות. בוקר טוב ישראל.

סופשבוע גשום<

הציפייה לסופהשבוע הופכת לשגרת חיים. הוא שם, במרכז, אני כאן בדרום. לא נורא. אני מספרת לאחותי. אל תיסחפי, היא אומרת לי בקול המורתי, השקול, שמרי על עצמך. את לא מכירה אותו עדיין. אנחנו בעצם חיים בסגנון אקזיסטנציאליסטי, כמו ז'אן-פול וסימון בפריס כשלא עברו להתגורר יחד, אלא המשיכו להיות זוג נאהבים מעורר השראה עם מרחב פרטי ועצמאות אישית כל אחד במעונו. אז אנחנו אולי לא ממש צמד פרות משה רבנו אינטלקטואליות שמוכרחות להיפרד כדי להעמיק בחיטוטים פילוסופיים מהפכניים על מצבו של האדם המבקש קשר, אבל בינתיים עד שנרגיש בשלים יותר לכתיבת ספרי הזיכרונות שלנו, אנחנו לומדים ליהנות מיתרונות המרחק המקרב. החלק הקשה במפגשים מהסוג העצמאי הוא הפרידה ביום ראשון. מה שאומר ששוב נכנסים לכוננות עבודה ופרנסה, הטלפון חוזר לפעילות, הגוף שנרגע מעט חוזר לאסוף מתח, הזמן חוזר למחוגים וכך גם הציפייה. לא נורא, עוד שלושה ימים יום רביעי ולאחריו, הופ, שוב שישבת.

סופהשבוע היה מאוד גשום. הגשם הגיע גם לנגב הצפוני ושבילי הקיבוץ הפכו לתעלות כמו ונציאניות. אבל למי זה היה אכפת, בטח לא לנו, בטח שלא בתוך המיטה החמה. מעניין כמה חום יכולים להפיק שני אנשים שלא מזמן כלל לא ידעו זה על קיומה של זו ופתאום הם קרובים ונוגעים, אני מסתחררת סביבו כמו פרפרית לילה דלוקת כנפיים והוא מנסה לקרוא לי לסדר שלא אתנדנד עליו כמו לולב מסומם. טלפון אחד ועוד איזה חץ וירטואלי מארוס וכבר הפכנו למועמדים לגביע האהבה. קיבלנו כרטיס הגרלה עם סיכוי לזכייה בפרס הגדול, להתאהב ולהפסיק לחמם ארוחות של בודדים מתוך בחירה במיקרוגל.

בוקר יומיום

מאז שתווי נחירותיו הגבריות הפכו לפרטיטורה החביבה עליי, לצאת מהמיטה בבוקר זהו מבצע. אחרי סוף שבוע מתחיל השבוע. בימים רגישים כאלה של ראשית הנביטה, כשכל שעה נוספת באינקובטור שמתחת לשמיכה מחזקת את הנבט הרך שיום אחד, כך אני מקווה, יהפוך לארז הלבנון, צריך להקדיש לטיפוח החקלאות הארוטית תשומת לב מדעית כמעט. "דודי ירד לגנו לערוגות הבושם" בא לי הפסוק כשהוא חוזר לח וריחני מהמקלחת. ערוגת הבושם שלי ישנונית מעט, עדיין מנמנמת למרות שבראש בורסת המחשבות כבר נפתחה במלוא המרץ. הוא מתלבש. תחתונים, טי, חולצה שחורה ואז גרביים, מכנסיים, חגורה ובסוף נעלי ההתעמלות. אני מביטה בו בהערצה מאוד לא מקומית, כי בעיני רוחי אני רואה אותו לובש את הסרבל ואת כל האביזרים הנחוצים לפני היציאה לטיסה. לפני הגיחה, לפני שמכונת המלחמה המופלאה תתרומם במגע קסם שלו על הכפתורים והידיות. אני והברון האדום ממריאים גבוה מעל הארץ, טסים בתוך העננים שבחדר, הלהבים מסתובבים במהירות, משקפי הטייס שעל אפו החטוב של הברון שלי נראים כל כך סקסיים וכובע העור עם מגיני האוזניים העגולים ממש מפתה אותי למשוך את האיש שהופך עכשיו לבן דמותו של סנט ד'אקזפרי, בחזרה למיטה. ברווח הצר שבין המחשבות המעופפות שלי, אני עוד מספיקה לגרש בהינף יד אחד את אלפי המעריצות המריעות לאורך המסלול כשמטוס הקרב של הגיבור עם פאף דרקון הקסם נוחת על השמיכה שלי. אני מריחה את ריח הבושם שלו בתוך פניי. שיהיה לך יום טוב, הוא לוחש לי באוזן, ושתקומי בזמן ילדה גדולה, את שומעת? נדבר בערב. אני לא פוקחת את עיניי. הוא טורק בעדינות את הדלת. לא רוצה לקום. לא רוצה ילדה גדולה. הלוואי שהסטודנטים הטובים יעשו עוד שביתה באוניברסיטה.

CONCERTO D'ARANJUEZ
כל היום הסתובבתי עם תחושת בטן שהערב הוא לא יבוא. הרגשה שאינני כלולה בסדר היום שלו. לא ממש. זהו יום אמצע השבוע שבו אנו נפגשים אחרי העבודה, הוא בא אליי ואנו נועלים את הדלת ומדליקים את הנרות הריחניים ויש לנו את עצמנו עד למחרת. כבר ימים מספר ש"ארנחואז" של רודריגו, לגיטרה ותזמורת, מתנגנת בתוכי ולא מניחה. אז בדרך מהאוניברסיטה, עם מין ענן סביב הלב נסעתי לדאון-טאון שדרות וקניתי את התקליטור. שכשאני חושבת עליו עולה לי המנגינה ושלא כרגיל אני מצליחה לזמזם אותה בלי לזייף. אני אומרת את שמו והפריטה החושנית של סולו הגיטרה מדגדגת במיתרי קולי. אני קצת מתביישת בעצמי מהתגובה הרומנטית שהמחשבה עליו מעוררת בי. מה ההתנהגות הגימנזיסטית הזאת, אני בטלנובלה? אבל אני יודעת שרק אני רואה מבפנים את הסומק הזה שפורח בלחיי וגם לא אכפת לי שכל מי שמביט בי באותו הרגע חושב שאולי יש לי חום. והערב הוא לא יבוא. עשיתי קניות במרכול, תיכננתי תוך כדי קניית המצרכים את המרק שאבשל לנו בסוף השבוע. עם הסלולרי צמוד לאוזן שטתי בין קולו והמדפים. האיש הזה הצליח להעיר בי את ריח הגעגועים, כמו ריח פתאומי של גשם באוויר החם.

בכלל היום יום מיוחד. היום לפני שלושים וכמה שנים ילדתי את בתי. אני עוצמת את עיניי ומתבוננת בסרט שבמנהרת הזמן שחלף. נערה, עוד לא בת עשרים, שכבה מתייסרת בדימום קשה וכאבים קורעי בטן על מיטת בית החולים, במחלקת היולדות האפורה, והרופאים שהסתובבו סביבה לא ידעו מה לעשות איתה. מה שהיה ברור שהיא לא יולדת, שהיא לא יכולה ללדת. משהו השתבש. האולטראסאונד היה עדיין חלום בפיתוח, צילומי הרנטגן בישרו רעות. הנערה שכבה קורעת עד זוב דם את שפתיה היבשות. רק הבטן הגדולה התנועעה מדי פעם, ולאט לאט, כמו הדם שהלך וטיפטף מהגוף ולמטה אל הרצפה, התנועות נחלשו, עד שנשמעה צעקת האחות התורנית, מהר, תקראו לרופאים, היא מאבדת את ההכרה. אני זוכרת שבשארית כוחי הצלחתי להדוף ברגלי את המיטה מהקיר שלידו עמדה וזו החלה להתגלגל במורד המסדרון ישר לתוך הדלפק של תחנת האחיות המבוהלות. צבת ענקית לחצה את שיפולי בטני, צמא איום השתולל בגרוני, חסרת אונים, עם ידיים שחוברו בחופזה לעירויי דם ונוזלים, קצרת נשימה, שטופה בזיעת פחד התפתלתי על המיטה הצרה, מנסה להפיל עצמי ממנה. ואז כשהרגשתי איך גופי הולך ומתאבן, מצתפד ומשתתק כאילו הוצף במי קרח צורבים, שמעתי את החלוק הלבן בשיער השיבה מצווה להכין את חדר הניתוח.

בתשיעי בינואר בלילה עברתי את דלתות הנירוסטה אל מתחת לשמש החשמל הענקית שסינוורה את עיניי העצומות והאירה את החדר הירקרק באור נגוהות אלוהי. הסם הוזרק לזרועי המשותקת, מכונת ההנשמה השמיעה צפצוף ידידותי, תכריך ירוק כיסה את גופי , את בטני העגולה והדוממת שהלכו והתרחקו ממני, משאירים את חיי תלויים אי שם על חוד האילחוש הכימי הגואל. מתישהו מתוך בטני הפעורה בין מהדקים וחוסמי עורקים, בין הסקלאפל והמחטים הוצא התינוק מתוכי. לא קיבלתי את פניו, לא הייתי שם כדי לחייך אליו את החיוך הראשון, להזיל דמעה, לצעוק שאני אמא. יומיים נאבקתי בין הכרה מעורפלת לשקיעה וכשהתעוררתי קפואת איברים פשוטת זרועות עמוסות מחטים, תבנית שטוחה כבדת משקל הונחה על בטני הריקה והדואבת כדי שלא אזוז. בבדידותו העצובה של חדר הבידוד בו שכבתי לא ידעתי אז שילדה נולדה לי וכי מעברו האחר של הקיר, בחדר היילודים בסיכון היא ניהלה את מלחמת ההישרדות האמיצה שלה. עברו עוד שבועיים עד שזכיתי לראותה בפעם הראשונה. מתי היא בדיוק נולדה, שאלתי מתייפחת את האחות שהחזיקה את החבילה הלבנה שמתוכה הציצו פנים קטנים עם מין תלתל צהבהב שנח על המצח המקומט כמו טבעת זהב, באחת בלילה, בעשירי בינואר, היא ענתה. והיום? מה התאריך היום? העשרים ורביעי. בת שבועיים שלי. כמה אלימות, אני חושבת, ליוותה את בואה לעולם.

הוא לא בא הערב, וגם בזה היה מן האלימות. אלימות הרגע, חתך מהיר בגוף הציפייה. כמו ניפוץ של זכוכית דקיקה שמתפזרת וכבר צריך להיזהר שלא להיפצע מהרסיסים, כמו שתיקותיו שפתאום נופלות ברעש לתוך קפה הבוקר. אלגרו קון ספיריטו, אדאג'יו, אלגרו ג'נטילה. פפה רומרו מלקק את אכזבתי וממלא את גופי בנגיעות. לו היה אהובי לצידי, אילו בא הערב היינו יושבים חבוקים על הספה והייתי מתמכרת לחום גופו המרגיע ומניחה בחיקו את ראשי ויחד היינו שומעים את הקונצ'רטו הספרדי הזה, שותקים את עצמנו לעונג ועושים אהבה כמו שני הפרפרים הכתומים שראיתי פעם על שיח ורד הפרא בגני הערב של ארנחואז.

טיול שבת
יום הוא רק חלוקה קבועה של יחידות זמן. איך יכולתי לנחש היום, בבוקר עם שמש כל כך יפה, שמנת היחידות הטובות שלי איתו עומדת להיגמר. מדיפים ריחות אהבה התעוררנו, חמים ונעים במיטה ואנו הופכים למרובי רגליים וידיים מרוב תרגילים אקרובטיים לחבק ולאסוף את כל כולינו בשמונת הגפיים שלנו. אני מריחה את בית שחיו, ריח דק של הסבון הארומטי ממלא את נחיריי, בצווארו ריח הבושם החביב עליי, שקט, גברי ובוטח. שותים קפה, מנשנשים עוגת גבינה נהדרת שאפיתי אתמול, הוא מחייך, אני נמסה. נעים לך? הממ.. המממ… הוא מהמהם בפה מלא גבינה. אני מלקקת את שפתיו. פירורי העוגה נדבקים ללשוני. מוסיקה קלאסית ברדיו. רוצה עוד קפה? לא, תעשי לי תה מנטה. אני זורקת על כתפיי העירומות את חלוק הבורדו שנתן לי במתנה ורצה למטבח להכין לו תה. אושר גדול עם שני סוכרזית.

אנחנו מטיילים. הנגב הצפוני מתכונן להחליף את צבעיו למדי אביב. "לכה דודי, נצא השדה… מי זאת עולה מן המדבר מתרפקת על דודה" תחילה באתר החץ השחור ומשם לקיבוץ בארי. שבילי אופניים, שרידי מחסנים מימי הבריטים. בשביל על הגבעה הצופה פני ראשית הכלניות אנו עוצרים ויורדים מהמכונית. שמש חמימה ממלאה את גופנו בפרומונים. הוא נשען על קדמת האוטו, שותק ומבטו מרוחק. אני נצמדת אליו מחבקת צווארו ומנשקת את שפתיו בכוח. יחידים בנוף ירקרק משובץ שבילים חומים שעדיין לא יבשו מהגשם האחרון. ידיי מתחת לסוודר שלו, אני גולשת מטה, מנסה לפתוח את חגורת מכנסיו. זה מאוד בריא לאהוב בטבע, אני לוחשת ומלקקת את אוזנו. נוגעת באצבע ברוכסן הג'ינס. הוא עוצם עיניים. טוב מאוד, אני אומרת. מוטב שלא תראה מה שאני מתכוונת לעשות לך. כרעתי על ברכיי , אברו הסגלגל הבהיר באור השמש. מין קיקלופ ממוזער בכובע פלדה ארוך שוליים. "פריו מתוק לחיכי… ודגלו עליי אהבה" מחייך בין שפתיי המתמלאות בתשוקתו.
השעה שלוש. מדלת הכניסה הפתוחה פס של שמש מאיר את השולחן הערוך במטבח הקטן. נוקטורנים של שופן. הוא לא יישאר לישון אצלי. מחוייבויות משפחתיות. אני מביעה את אכזבתי, אבל משהו נרעד בחלל המטבח, משהו שנגרר אחרינו משעות הבוקר, האוויר הופך לפתע סמיך, מקשה על נשימתי. רעד עובר בי. פלומת עורפי סומרת, אני נדרכת, כמו חיה שבנחיריה עולה ריח אש. אני נסוגה מהכיור אל המקרר. עומדת ומביטה בו. הוא קם מהכיסא ונעמד מולי. מרגישה את הדם אוזל מפניי, מנחשת מה יהיה המשפט הבא. אני מנסה לעצור בידיי את המכה, אבל זו ניחתת עליי בקולו השקט ישר במפתח הלב. אני מאבדת נשימה, ריאותיי מסרבות לשתף פעולה. שיעול בוער חורך את גרוני. לאן נעלם לו בבת אחת הקסם האפל שלי? מהי מילת הסוד שפרחה מזיכרוני, כוח המסתורין מתנדף מגופי שהופך לגוף נטול חיים של בובת סמרטוטים. חסרת תנועה אני נשענת על המקרר, פעורת עיניים כאילו והכתה בי מכת ברק, רק הדמעות, שני זרזיפים מהולים בצבעי איפור כהים מטפטפות מלחיי אל מחשוף חולצתי האדומה. הוא מנסה לחבק אותי, אוסף את גופי המשותק בין זרועותיו. למה, אני ממלמלת לתוך כתפו, כי אני מרגיש שאנחנו לא מתאימים, הוא יורה בי בשקט, כבר רציתי לומר לך את זה, אבל לא היה לי אומץ. אנחנו שונים מדי ומוטב עכשיו מאשר מאוחר יותר, לא רוצה להגביר את כאבך. מירכתי ההכרה אני מתבוננת בנו, רואה איש שמבקש ללכת, רואה אישה שמבקשת את נפשה.
ביקשתיו ולא מצאתיו

אישה וגבר נפגשים. כל אחד מגיע ואחריו, בלתי נראית, נגררת מזוודת חייו. אישה וגבר נפגשו, ואת המזוודות המלאות בסיפורי חייהם השאירו, כביכול, מחוץ למעגל ששירטטו סביב עצמם, סגולה להתחלה חדשה. באנו אל עצמנו עם כל הצלקות. בגילנו, הוא אמר, קשה להשתנות. לא להשתנות, עניתי, אלא לשנות. הבדל סמנטי, משמעות אחרת. אני רציתי אותו כמו שהוא, על חולשותיו ומעלותיו, על המופנמות, על גלדי העבר, על שתיקתו המסוגרת. והוא? האם הוא באמת רצה אותי? אולי לא הייתי צריכה למהר ולהתקרב. כמו הוריקן פרצתי לחייו המאורגנים על פי מפתח קיומי סדור ושגרתי. פתאום סערה מרעידה את סיפי יומיומו, פתאום אישה מכוכב אחר מטלטלת את מגירות גופו ונפשו, מזעזעת את האיזון המוכר והבטוח, את גדר הביטחון שהקים סביב חרדותיו. עכשיו אני יודעת שהוא היה זקוק לזמן, צעד אחר צעד, אני רצתי למרחקים מסוכנים במהירות מופרזת, לא מקשיבה לאותות הנטישה ששידר לי, מבקש לעצור את הסחרור ולרדת.

על הרצפה, ליד דלת המקרר, אני יושבת ומקיאה שאריות דלוחות של אי ההבנה. אותה היד שידעה לענג, היא ששיספה את גרוני ואני מרגישה את החנק דוחס את נשימתי המחרחרת. אני חייבת להתחבר למשאף. נעולת סימפונות אני מנסה להתרומם ולזחול לעבר מכשיר ההשאפה. אל תאבדי את ההכרה, אני מתרה בעצמי, יש לך עוד עשר שניות עד למסכה, עד לטלפון, עד לנשימה הבאה. שאיפת הסטרואידים כמו מאלחשת את הלחץ בחזה. מעורפלת אני מדמה לשמוע את צעדיו על השביל. מחוץ לגופי אני יודעת שהוא לא יחזור יותר. מרגישה כאילו טיפסתי על עמוד מתח גבוה רק כדי ליפול ממנו מפוחמת. כמו לוליינית מתאבדת שמהלכת על חבל דק מעל לתהום המציאות. מאיפה לקחתי את כל האנרגיה המכלה הזו, את כל תעצומות הנפש והרוח, איך הייתי לאהובתו של דיוניסוס במקום בת תמותה רגילה. מה הוא חשב באמת כשהכיר אותי, האם זיהה לאלתר את שונותי ואם כן, למה לא ברח מיד? למה התעקשתי לתת לו לטעום מהנקטר והאמברוזיה בשעה שהוא ביקש לעצמו רק חומוס וטחינה בדוכן השכונתי.

על השולחן נשארו הצלחות המלוכלכות מארוחת הצהריים. במנה שלי כמעט ולא נגעתי. האיש שמשך חודש אינסופי הקסים את דימיוני, אסף את גופו והלך ממני. שברו את הכלים ולא משחקים, כבר לא חבר שלך יותר. משחק אחר לא הציע, אפילו לא עזר לי לאסוף את השברים. כמו אורח שנטה ללון, תייר מזדמן שהתעכב ליד דלפק נוסעי הטרנזיט לטיסת המשך, ובין לבין כבר עשה סיור קצר להתפעל מהנופים ומהאטרקציות. מה כל הפרשנות הפסיכולוגית הזאת כדי לרדת לעומקים שאינם בסיפור זניח שבו גבר עוזב אישה כי לא התאהב, כי לא בא לו עליה יותר. רק מפני שזה נשמע כל כך פשוט עד עלבון, אני חייבת למצוא לזה סיום מתוך טרגדיה יוונית. מחשבותיי מתפזרות בין הכאב הטרי בלב והלחץ בדרכי הנשימה שהביאו את התקף האסתמה הצפוי.

INTERMEZZO

אני נושמת בכבדות, המילים מתערבלות במוחי. אני כועסת על עצמי ועצמי יושבת מולי בראש מורכן ונושכת שפתיים. קולה של אחותי החכמה חוזר אליי, חשבת שהוא יבין ויקבל אותך ללא תנאי רק מפני שכך רצית אותו, את מי בדיוק הזמנת בכזו קלות מופקרת להיכנס לחייך? די, לפחות היה כן ולא שיקר. אני נזכרת בשורות של שיר שפעם כתבתי, "כאשר הקסם פג/ חוזר הנסיך להיות צפרדע אפורת שיער", ככה זה בחיים האמיתיים. ביקשתי מגבר שהיה איתי חמש פעמים לשחק בתוך החלום שלי, בתוך תסריט געגועגיי ולהיות לי לאיש המכונף, שבהערות הבימוי כתבתי שהוא יחצה בשבילי את השמיים. תפקיד ראשי הפלתי עליו, להיות בן אלים שירד מהאולימפוס בו בזמן שהוא בסך הכל ביקש פינה נעימה לנוח בה. גם בתיאטרון צריך שיקול דעת ומידתיות. פתאום אני כל כך קטנה ושבירה, כל כך שונה מהאישה עם הכניסות הדרמטיות, הסוערת והייצרית שפאלאס אתינה נגעה בראשה. לעזאזל, גאוותי הפגועה מרימה קול, אנשים נפגשים, אנשים נפרדים. נקודה. אז עכשיו הוא הלך, המיקסם נמוג, עוד כמה ימי גמילה על רצפת המציאות והכל ייהפך למילים, לתמונות, לחומרים מהם עשוי הזמן.

כל הלילה לא ישנתי, מתהפכת במיטה שעדיין היתה ספוגה בריחו של האיש. התכרבלתי בצד "שלו", מעבירה בראשי את שעות מעשה האהבה שלנו, מלטפת בדמיוני את גופו, טועמת את עורו, את הפלומה הכהה שכיסתה כמו מוך את כתפיו, את ירכיו, את ישבנו. רציתי לשמור עוד מעט על מה שלא היה, על מה שחמק. מי היה הגבר הזה שהתעלס איתי, שחיבק, ששפך בתוכי את בדידותו, ששמע את אנקת גופי ולא לחש לי גם מילה אחת של אהבה. ידיי הריקות נוגעות בגופי, אצבעותיי קרות, קצות עצביי נרתעים, אין מקום לעונג באישה פצועה.

INTERLUD

לפנות בוקר חזרו שליחיו העייפים של ארוס למטה האולימפי. החיצים והאשפתות נשלחו בעגלות האיסוף אל הנפחייה במעמקי האדמה. שוליותיו של הפסטוס הזועף חילקו את התכולה בין אתרי המיחזור, התיקון והניקוי. הפסטוס, אפוף בפיח הכבשן, ישב כבד גוף ונשימתו פולטת גיצי כעס כתומים. אחד אחד בחן את החיצים על הסדן השחור. לב שבור, נהם לעצמו למראה חץ שעל חודו המעוקם כתם דם קרוש, וצלע בכבדות לשים את החץ בתיבת הברזל שבה איחסן את החיצים המוכתמים בדם הלב האנושי.

FINALE SFUMATURA

גבר ואישה נפגשו בצל הבוגנוויליות. פגישה ראשונה. היתה הבטחה גדולה וחיוך ראשון מתחת לפנס שאורו הצהבהב חיבק את שנינו בזרועות צללים ארוכות. אחרי הארוחה במסעדה הלכנו לביתי יד ביד. הלכנו לאט, מודדים את השבילים בזהירות של שני אנשים הפוסעים לעבר הבלתי נודע, לקליידוסקופ שלי שבמקרה הכנתי לכבוד שנינו מראש. לפנינו פתח הלילה מסלול משובץ פנסים כמו בנמל תעופה נעלם שממנו אמורים היינו להמריא לגלקסיה שבדמיוני. לא הכרתי את האיש שאחז בידי, רק הרגשתי איך חומו זורם לתוכי ודימיתי ששביב של אור, כזה שרואים רק בסרטים המצוירים, נכנס כמו כוכב שביט זעיר לליבנו ברגע אחד נדיר של חסד. הוא היה נמוך קומה, אבל הרגשתי אותו גבוה כמו גל הרגשות שהציף את ליבי. איש עם חיוך מתוק, משהו קטן וסוף.

  
אתמול, יום שישי, טיילתי לאורך האגם. בשעה שש בערב האוויר היה רווי בריח המים המתוק ולהקות הברווזים שטו להן קרוב קרוב לשפת מזח האבנים מעלה הירוקת. מעט מרוחקים, כיאה לעופות אציליים, שטו הברבורים, זוגות זוגות, גבוהי צוואר, מלכותיים כמו באגדה של הנס כריסטיאן אנדרסן. למראה הפסטורלי עברה בי מחשבה זדונית, שבארצי מישהו היה כבר מנסה, ככה סתם בשביל הקטע, כמו שאומרים, לצוד כמה מהברווזים השמנמנים האלה לטובת המנגל הפרטי שלו.
באופק, אוסטריה ושרשרת הרים ומתוכה, בבת אחת, עלה הירח. עדיין אור יום והירח מתרומם במהירות מעל הפסגות והיערות, כולו כתום לוהב, כמו דיסקוס זהב ענקי ובוער. ירח כזה לא ראיתי בארצנו. הירח שרואים בשמי ציון המאובקים צבעו מעומעם יותר, דהוי משהו. ואילו כאן, בטיילת עטופת העצים והמדשאות, הוא מופיע יפהפה ועז גוון, כמעט אדום, מעורר געגועים ומסעיר. אני עוצרת ומתבוננת איך הירח מתקרב אליי.
אני חושבת על הקדמונים שראו בירח המלא פלא אלילי, שעמדו פעורי עיניים על שפת המים הכהים האלה וראו איך הם עולים לאט לאט על גדותיהם. הגאות והשפל, ירח שממגנט את המים והם כמכושפים מתרוממים אליו, והוא משתקף בהם באלומת אור כתומה שרועדת על פניהם ומאירה את האגם המתכהה. עמדתי כמכושפת, רושמת בעיניי את המראה. הירח המלא הלך והתקרב אליי, עוד רגע ויכולתי להושיט יד ולגעת בו, לחפון אותו בידיי. עכשיו הוא משחק מחבואים בין ענפי העצים שמתחילים ללבלב ועירומם מתכסה באור התפוזי. עכשיו הירח כבר מעל המים, מולי ממש ואני עומדת ורואה את פניה של ונוס בוערים בתוכו.
ריצוד האור מתגבר, הברבורים נראים פתאום כעשויים זהב. שובל האור שעל המים הולך ומתארך, הירח גולש לעבר גרמניה, מתרחק, ואני נזכרת בליל הירח המלא, אז, על המרפסת הקטנה בשטוטגרט,כשהירח המטורף הזה כיסה את גופנו הערום בשמיכת אור זהובה ושפתיך היפות מילאו בנשיקות את גופי שנפתח אליך, עד כלות.

ההרגשה הרעה, תחושת הבחילה מעצמי הגיעה מאוחר יותר. מה שהתחיל כצעד נכון, מציאותי ומשחרר כביכול, מהלך שאמור היה לפתוח לשנינו, לך ולי דרך חדשה ומבטיחה הפך לסיוט מתמשך, סיוט שנראה בהתחלה כפתיח לסיפור חדש וטוב.

התנהגתי, היום אני כבר מעזה להודות, בצורה מחפירה, כמו יצור נחות חסר רגשות, כמו מין יהודה איש קריות, בוגדנית ונמהרת, אטומה ואנוכית והגרוע מכל, חסרת מצפון וחמלה. ועוד כיסיתי על החרפה בתילים של מילים נבונות, משפטים מהוקצעים, שכמו ונלקחו מאיזו מלודרמה פסיכולוגית, שנשמעו אז לאוזניי משכנעים ובני תוקף. 

 חודשים רבים הכיתי על חטא. חוזרת ומשחזרת את הימים האחרונים שלנו כבני זוג, כאוהבים, כחברים. לילה לילה במיטה הזוגית הזרה שהפכה לבית כלא העמדתי את עצמי בפני בית הדין של המצפון וחיכיתי לגזר הדין. בפועל, גזר הדין כבר נחרץ. הרי עם טריקת הדלת ההיא גזרתי עליי לאבד אותו. עכשיו, אחרי הקטיעה, הגדם מסרב להצטלק. אני מפתחת זיהום, נמק רגשי מדיף צחנה. 

ישבנו אז בחדר האורחים שלנו, על הספה ואני הבטתי עליו ודיברתי רואה איך פניו היפים הולכים ומתאבנים עם כל מילה שהשמעתי. אני לא מבינה איך היה לי הכוח לסקול אותו במילים הכבדות האלה.          
    כשכבר עליתי למטוס, בדרך אל מעבר לים, כשהידקתי את החגורה, רציתי להקיא. פתחתי את שקית ההקאה, אבל החומצה ששרפה בקיבתי לא נפלטה החוצה. בחרתי בגלות כמקום לברוח אליו. גלות שבתחילה נראתה כמקום מפלט עד שהגיע רגע הפירעון של חשבון הנפש. חשבון מרושש גוף ונפש.                               

עירומה בקור האלפיני ביקשתי לחזור לשמש. לחזור אליו.

לא היה לי האומץ להביט על עצמי בראי. מעגלים כהים כיתרו את עיניי, שיעול אסתמטי טורדני חרך את בית החזה, מבט כבוי וזר קוצים בלתי נראה שדקר בראשי, נעוץ ברקותיי כמו ייסורי הנפש על מה שעוללתי. נדודי שינה תכופים, חוסר תיאבון ותחושת אובדן חריפה עשו בי שמות, אז טילפנתי אליו לבקש ממנו  מהחסד ששמור לנידונים לחיות בצערם. ביקשתי להתחטא בפניו, ליפול לרגליו ולהתחנן לסליחה. כשהסכים והזמין אותי לבוא אליו לתל אביב, לדירה ששכר אחר פרידתנו, טיפסתי ברגליים שבקושי נשאו את משקל גופי לקומה השלישית. 

 הוא פתח לי את הדלת בחיוך שהסתיר את רעד השפתיים כשאמר את שמי. עמדתי בדלת ובכיתי.  מתייפחת הושטתי את זרועותיי ונכרכתי על צווארו מאבדת נשימה בלי יכולת לעצור את הדמעות המטורפות שפרצו מעיניי. באתי שתסלח לי, ייבבתי מתרוממת על קצות בהונותיי כדי לטמון את ראשי בצווארו. הוא חיבק אותי אוסף אותי לתוכו באותה תנועה רחבה שעטפה את גופי הרועד. גופו הגדול, כפות ידיו החזקות, אצבעותיו החטובות כידי פסנתרן ואני נלפפתי סביבו כתמנון המבקש על חייו.

בסלון המאובק הוא התיישב על הספה שיחד קנינו בזמנו, ואני נפלתי לרגליו, חובקת ברכיו, טומנת ראשי בין ירכיו בוכה עד כלות הנשימה. תכה אותי, צעקתי, לא, תהרוג אותי, עשה עימי את החסד הזה, תכעס עליי, תכעס. תגיד לי שאני הזונה המלוכלכת שבעולם, תגיד, תגיד שאתה שונא אותי, שונא, שונא. הוא המשיך ללטף את ראשי בשתיקה. הרמתי את פניי והסתכלתי עליו, על תלתלי הזהב הארוכים שירדו על כתפיו, על פניו היפים שכמו ויצאו מציורי הקדושים של קראוואג'יו. תגיד כבר משהו, חירחרתי ומחיתי בשרוול החולצה את אפי, תגיד כבר משהו. כואב לראות אותך ככה, ענה בשקט. כואב לי כי אני אוהב אותך כמו שתמיד אהבתי. הדבר היחיד שהייתי בטוח בו היתה אהבתך אליי, וכשעזבת בכזו תזזית נותר בי חלל גדול ואחרי שהבנתי שהלכת באמת, קברתי אותך בתוך החלל הזה. אבל אני תמיד אוהב אותך. תמיד.

הרגשתי איך נעשה לי קר. רועדת קמתי מהרצפה המאובקת, הוא המשיך לשבת ראשו מושפל, ידיו לצידי גופו, פסי דמעות על לחייו. בצד שמאל הרגשתי כאב חד, כמו גוש של אש שורף, רציתי להקיא, כאילו להוציא מתוכי את עצמי, לרוקן את השריפה הזאת מתוך בטני, הרגשתי כאילו אלפי תולעים משתוללות במעיי. רציתי לא להיות יותר, להרגיש את הכאב הזה עד לאובדן החושים. שיכאב לי, שישרוף, שאלך לעזאזל. תחושת עוועים עברה בי, הכל  הסתחרר סביבי, זו לא הייתי אני יותר, הרגשתי שפלה, דוחה ורמוסה, כאילו שהפכתי, איך לומר זאת, לאחת התולעים הזוחלות בתוכי, לא, לא תולעת, תולעת עדיין יש בה משהו  עם ערך, הרגשתי נמוך יותר, מגעיל יותר, המילה נתקעה בגרוני צורבת ומבחילה, סתם חתיכת חרא.                                      

ליל יום רביעי. משך שלושה שבועות התרגלתי שאתה מגיע . כך היה שלוש פעמים. ליל יום רביעי היה הלילה שלנו. הייתי מבשלת לנו את מרק היום, מנה עיקרית אבל קלה לעיכול בסגנון איטלקי, סלט ומשהו מתוק, שלא תמיד רצית. אתה הבאת את היין, אבל אני הייתי שיכורה גם בלעדיו. רק המחשבה שאתה תבוא, ביסמה את חושיי. ליל רביעי ואתה כבר לא בא יותר ואני יודעת שלא תבוא עוד, גם אחרי שתקרא את המכתב ששלחתי לך. החזרתי לך תשובה על המכתב ששלחת לי ארבעה ימים, כלומר היום, אחרי פרידתנו בשבת אחר הצהריים.

כתבתי לך מכתב ועכשיו אני תוהה ביני לבין עצמי אם היה זה מעשה נבון. מכתבך היה אמור להסביר לי את מניעיך שמאחורי החלטתך לעזוב אותי, ואני קראתי ומיד תירגמתי את הכתוב לשפה שמשתמעת לכמה פנים, כלומר, נתונה לפרשנות כאילו מדובר באיזה הגיג פילוסופי ולא במכתב פרידה. מכתבך היה אמור להיות מכתב אישי, כזה מהבטן, אבל כשבטנו של הכותב ריקה מפרפרים, ליבו ערל כמו של משקיף או"ם נורווגי ונפשו רועדת כמו פנקס שוברי מע"מ ברוח, אז גם המכתב היה כזה פרווה, מין שעטנז של תשבחות ותודות למכותבת עם שורת דחייה מנומסת בנוסח האמריקני, תודה על פנייתך, לצערנו היא הגיעה באיחור, מאחלים לך כל טוב ובהצלחה. אפילו הסיומת הכאילו אופטימית, בעת הצורך ניצור איתך קשר, נעדרה.

כמה שזה פוגע ויותר מכך מעליב לקבל מכתב מגבר שקיווית שהוא כזה כמו שחלמת עליו, שהוא כולו מחמדים, בעל איכויות נדירות במחוזות הבינוניות היומיומית, מין סר גלאהאד מקומי עם אומץ לב (כי היום כדי להרגיש הרי צריך להיות אמיצים), עם שליטה על שריטות העבר, גבר עם הבנה סבירה באמנות החיים, בפעלולי מעשה האהבה ובהכרת המנגנון הבין-מיני, כדי לקלוט שהפעם יש לו עסק עם אישה מזן מורכב יותר, אישה מקורית ללא עותקים, מסדרת יוקרה לאספנים בלבד. לא עוד גלמודה אחת שאפשר אצלה, בחינם וללא כל תמורה מחייבת, גם לאכול ארוחה טובה, גם לקבל זיון סביר וזה במסגרת מבצע של שניים במחיר כמה מילים יפות, ואם היא קשת הבנה ולא בררנית מדי, אז גם ארוחת בוקר קונטיננטלית כולל קפה.

כשחיים בעולם שבו קשר אנושי נוצר באמצעות מחשבים, בני האדם, גברים ונשים כאחד, ליבם הופך גס ועמיד בפני חיבה, חמלה וכבוד עצמי. הכל מותר, הכל נעשה תחת שמות בדויים וביוגרפיות מפוברקות לצרכים קצרי מועד וסיפוקים מידיים. השתמש וזרוק, תפוש והחלף, צלצל ונצל, דפוק ולך, טראח ושכח, בנוסח אכול כפי יכולתך, כמו במלונות ה"הכל-כלול", כאשר רוב הערימה שבצלחת נזרקת אחרי כמה ביסים לפח האשפה. רציתי להאמין שאתה שונה, כך זה נראה מהמבט הראשון, מנגיעת היד המבקשת ללמוד את טביעת האצבעות. גם אני הרגשתי אחרת. מרוב השבחים והמחמאות שחילקת לי במכתב הפרידה, התקשיתי להאמין שמדובר בי. אם אכן ראית בי את כל הדברים המיוחדים האלה וזיהית את כל אותן איכויות, איך קרה שנרתעת, שהשתפנת, עד שלא רצית אפילו לנסות. נבהלת אולי, נשמע פשטני מדי, הרגשת מוצף, זה היה גדול מדי, הלכת לאיבוד, למה אני כל כך חוששת להודות שכל אותן סיבות שחוקות מרוב שימוש מסתכמות בעובדה אחת עירומה, לא היו בך רגשות כלפיי. לא התאהבת. לא צירצר לך אפילו צרצר אחד בלב, אז מצאתי חן, אז התלהבת מהשונה, הסתקרנת, לא יותר. הסתפקת בהנאה שהתלהבתי ממך, שהחמאתי לך על מה שלמעשה רק אני ראיתי בעיני רוחי הסוערת ובמעמקי געגועיי להרגיש. אני יודעת שאתה בכלל לא ידעת שאתה כזה, שלא התכוונת להכאיב לי. שזה לא אתה, אלא אני, כמאמר הקלישאה החביבה על הבורחים מקשר. עכשיו אני מרגישה שדודה. כאילו שלקחת איתך לא רק את החלומות, אלא גם את כל תיבת הקסמים שלי. האישה הבוגרת שבי, זו שיודעת לקרוא בקלפי המציאות, שוב נכנעה בפני האישה הסעורה, שמבקשת, פעם אחר פעם, לגעת בשמים.
מה אני בכלל רוצה ממך, ומה בכלל אפשר. ואילו התהפך המצב, ואתה היית זה שהתאהב בי ואני הייתי נשארת מרוחקת? מחבבת, כן, אבל לא היה כאן מקום לדבר על אהבה, מה היה אז קורה? מעט מאוד ללא ספק. איך הייתי נוהגת, מה הייתי אומרת ברגע האמת? האם באמת הייתי מוכנה לתת לך עוד ימים של חסד בתקווה שסגור ליבי ייפתח, או עושה כמוך? ומה יועילו כאן הניחושים, ההימורים וכל משחקי הסימולציה. כמו בהיסטוריה, אין חיבוטי אילו, יש רק ככה זה היה. אין חוכמה שלאחר מעשה, וניתוחים שלאחר המוות לא יחזירו לחיים את הפרשה המתה.

קריאת המכתב שלו השאירה לי טעם מר בפה. כשסיימתי לקרוא אותו ראיתי איך הוא יושב ליד המחשב שלו מכווץ גבות, בוהה במסך ומתזמר את המילים.
תחילה המחמאות לריכוך, אחריהן כמה שורות עם סל הסיבות לנחיצות הפרידה, להדגיש את המפריד על המשותף, רציונל שלם לפערים המולדים, עוד כמה שורות ושוב זר תודות על הימים הנפלאים, על היחס המיוחד, כישרון הבישול ועינוגי הבשר, כמובן. הכל בנשימה אחת. אני מחפשת מילת נחמה, מילה חמה שתשכנע שהיתה מצידו גם איזו מעורבות רגשית, אבל לא. נראה שבאה לו הקלה גדולה אחרי ששלח לי את מסמך הפרידה הרשמי. בשיחה פנים מול פנים זה היה עלול להיות קשה יותר.
קשה יותר להיות הצד הנדחה, הננטש, וכי גם לכותב המכתב בוודאי לא היה תענוג גדול לעמוד על הקשיים שהיו לו במחיצתי. ניסיון להיות מדויק, ברור, לא יותר מדי קשוח, אבל לא להשאיר כל ספק או סדק לא מבוטן. גם אני מנסה במכתבי הווירטואלי שאותו לא אשלח לך להיות מדויקת, להסיר את ערימות הפרחים שפיזרתי סביבך, לכסות על כתמי הבוץ שהבאת איתך.
באת אליי ולא בלב פתוח. שתקת הרבה והשארת לי את הבמה והיום אני יודעת שלא ממש הקשבת לדבריי, אלא נהנית מההצגה, מסיפוריי, מהשונות שלי. כשצצו אי הבנות, לא חשבת על מה שעובר עליי, מה שאולי מציק גם לי, רק על עצמך וענייניך הפרטיים. אחרת היית שומע את שאמרתי לך, אבל הרי אדם אל עצמו קרוב, ולהקשיב לזולתו זו לפעמים משימה מתישה.
כשהיינו קרובים, במיטתי, קיבלת את ניסיונותיי להתקרב אליך כתופעה שלא חווית מעולם עם נשיך שהיו. תמיד שמרת על מתח נמוך, לא נסחפת, נתת לי להתנפץ לבדי. ראית אותי בוכה מתסכול, אילמת בתשוקתי שתבוא אליי, שתקבל אותי בגוף ונפש פתוחים, שתיתן לי להרגיש שאני נחשקת, רצויה, אולי אפילו אהובה, אז מה כל כך נבהלת? שפרשתי כנפיים אל מעבר ליומיום? שעת לילה מאוחרת. אני מתבוננת במילים שכתבתי. אתה לא תקרא את המכתב, כי אתה כבר אינך כתובת לגעגועיי. אני מרגישה שהפכתי לעוד אישה שיושבת בפינה כלשהי בעולם, וכותבת את בדידותה. נקודה זעירה, כמעט בלתי נראית שמצלמות לווייני העל לא יסמנו על המסכים.

גבר כתב מכתב פרידה לאישה. לילה לפני כן הוא עוד נאנח בתוך גופה מעונג אפוף בריח בושם אקזוטי. הוא שלח אותו אליה בדואר האלקטרוני. נקי, מהיר ומעוקר. מכתב שבאותה המידה יכול היה להישלח למישהו אחר או למישהי אחרת.
אני חוזרת וקוראת, מתעקשת לחפש עוד איזה משהו בין השורות, משהו חמים יותר, איזה רמז לצער, לא עליי, עלינו, והמילים מסתחררות מול עיניי כמו קרונות שחורים זעירים ברכבת שדים. מאחורי הקיר השכנים שלי עשו אהבה. הקולות שלהם חדרו בקלות אל חדר העבודה שלי ונשרו על השולחן, ישר על המקלדת.