סיפורים

עוד כפית אחת

בחדר האוכל המואר, עם החלונות הרחבים שמהם נשקף בנדיבות נוף שרוני ירוק עם עצים עבותים ושדות פורחים, נדמה היה שאיש לא מבחין במה שנעשה בחוץ. הקשישות, כמו יצורים מתוכנתים, על הליכוניהן, מקלותיהן והמטפלות הסבלניות גררו עצמן במין חיוניות לא מובנת אל השולחנות המסודרים. לכל אישה הסינר שלה, כל אחת במקומה הקבוע. זרה, כמו אמא, שזה מקרוב באה, התקבלה בחשדנות ובסוג של כעס על החדירה לתחומן הפרטי. זה לקח כמה ימים עד שהסכינו שגם לה יש כרית ישיבה משלה, שגם היא תשתתף מעכשיו בארוחות, אבל גם כשכבר חייכו אליה במלוא שיניים תותבות, אמא הקפידה, ויותר מתמיד, לשמור על הדיסטאנס. היא לא הסכימה לקבל אותן לחוג האקסקלוסיבי של בדידותה.

המשך...

יום שואה בלי אמא

יום השואה בלי אמא שלי הוא יום הדין של מדינה שהולכת ומאבדת את אנושיותה. שממשיכה לעשות בשואה מניפולציות פוליטיות, ביטחוניות וכלכליות.

המשך...

ואפרופו פולניה…

פולניה איננה רק מקום גיאוגרפי. פולניה היא בעיקר מקום בלב, בזיכרון ובשייכות תרבותית, בייחוד אצל אותם יהודים -פולנים שיצאו מהסגירות הדתית-אתנית וממנטליות השטעטל לעולם ההשכלה הכללית והאוניברסיטאות. שראו את עצמם שייכים לתרבות הפולנית , אזרחים מן השורה ונאמנים לדגל האדום-לבן, גם אם הנשר הפולני לא הראה חיבה יתרה למיעוט הלא אהוב , המוכשר והפעלתן של בני אדם שגם הכנסייה הקתולית השמרנית הדירה בשנאה מהחברה כרוצחיו של ישו, האל. אבל היהודים , שביקשו להתקבל כאזרחים מלאים בחברה הפולנית האמינו , שרק דרך ההשכלה, ההתערות והאסימילציה הם יתגברו על השנאה, הדחייה, הבוז וההשפלה שזכו בהן מהחברה הנוצרית . עם עליית הנאציזם, כיבוש פולין והתרת דמם של השכנים היהודים, בגדה המולדת האהובה בכל אזרחיה בני דת משה. גם המשכילים, אנשי המדע והרוח חזרו להיות "יהודים מסריחים" והסוף ידוע לכולם.
כשמשפחתי הגרה לארץ, המולדת החדשה אחרי השואה, הם הביאו למקום הקשה באסיה את נעוריהם, את זיכרונותיהם, את מה שנשאר בליבם מחייהם הקודמים, טרם השואה.
אמא התגעגעה כל חייה למולדת שבגדה. האהבה והשנאה כלפי פולניה שמשו אצלה בערבוביה ביחסה לארץ הולדתה, לאירופה.
בבית משפחתנו הקטנה פולניה שמלפני השואה המשיכה להתקיים.

המשך...

אושר גדול עם שני סוכרזית

[…מדיפים ריחות אהבה התעוררנו, חמים ונעים במיטה ואנו הופכים למרובי רגליים וידיים מרוב תרגילים אקרובטיים לחבק ולאסוף את כל כולינו בשמונת הגפיים שלנו. אני מריחה את בית שחיו, ריח דק של הסבון הארומטי ממלא את נחיריי, בצווארו ריח הבושם החביב עליי, שקט, גברי ובוטח…]

המשך...

ירח מלא

… ירח כזה לא ראיתי בארצנו. הירח שרואים בשמי ציון המאובקים צבעו מעומעם יותר, דהוי משהו. ואילו כאן, בטיילת עטופת העצים והמדשאות, הוא מופיע יפהפה ועז גוון, כמעט אדום, מעורר געגועים ומסעיר. אני עוצרת ומתבוננת איך הירח מתקרב אליי…

המשך...

חראקירי

…תגיד לי שאני הזונה המלוכלכת שבעולם, תגיד, תגיד שאתה שונא אותי, שונא, שונא. הוא המשיך ללטף את ראשי בשתיקה. הרמתי את פניי והסתכלתי עליו, על תלתלי הזהב הארוכים שירדו על כתפיו, על פניו היפים שכמו ויצאו מציורי הקדושים של קראוואג'יו […]

המשך...

מכתב לילה אלקטרוני

…מכתבך היה אמור להיות מכתב אישי, כזה מהבטן, אבל כשבטנו של הכותב ריקה מפרפרים, ליבו ערל כמו של משקיף או"ם נורווגי ונפשו רועדת כמו פנקס שוברי מע"מ ברוח, אז גם המכתב היה כזה פרווה, מין שעטנז של תשבחות ותודות למכותבת עם שורת דחייה מנומסת בנוסח האמריקני…

המשך...

האקרובט

           בקומה השלישית, בדירת הגג החדשה, התעוררה האישה מוקדם בבוקר. תמיד היא מתעוררת מוקדם בבוקר. הרגל של מי שמכינה ארוחות בוקר משפחתיות לבני הבית.  גם היום, כשהיא כבר לא עובדת בחוץ, כי היא במה שקרוי שנת שבתון מתמשך מסיבות אישיות, היא ממשיכה לקפוץ ראשונה מהמיטה מכוח ההרגל שהופנם, כאילו והשעון המעורר, שמזמן כבר נזרק לפח, עוד […]

המשך...

שמעתי אותה חולמת

אני יודע שהיא חולמת על הילד שלא יהיה לנו… אבל מאז אותו לילה כשהצלחתי, כדבריה, לחדור אליה סופית וטוטלית אל מתחת לעור – זרעתי בתוכה את הילד שאיבדה לפני שנים לפולחן המחפיר של קורבן המולך.

המשך...

הלביאה

וברונהילדה הבינה הכול. גם אתה שייך, אמרה, לזן נגועי הבדידות. ותדע לך, שאם לא הייתי לביאה, הייתי יכולה להתאהב בך. ולמעשה, למרות שאני לביאה, כבר התאהבתי.

המשך...

המצעד

השנה, אי שם באמצע שנות החמישים, המקום, תל אביב, במרפסת
הקטנה של דודה מוכניצקה ברחוב אלנבי, המשתתפים, קבוצת ניצולי
שואה, כולם עולים חדשים, אבא ואני, הנכדה הבכורה לאין סבתא
וסבא, או כמו ששרידי המשפחה אהבו לציין, "התשובה שלנו
להיטלר".

המשך...

החתול

כך גם הרגישה הנערה הצעירה כשניסתה להתאבד בפעם הראשונה.
גם אז ישבו שני חתולים ליד מיטתה. החתולה האפורה היתה שוב בהריון, ומבעד לעיניה העצומות למחצה היא ראתה את תנועות העוברים מתחת לפרוותה המתוחה של החתולה, שהבעת העוני שיוותה לפרצופה החתולי עם השפם הקצוץ, הבעה כשל מדונה מיוסרת.
כאב האימהות עמוסת הסבל, הייסורים, ההקרבה, הצער והרחמים, פני הצלוב עצמו, חשבה הנערה, רק בלי הזקן.

המשך...

לתוך עיניים שקופות

אמא תמיד אמרה שאני דומה לאליזבטה. התצלום הישן ששמרה היה די מטושטש, אבל אמא הוסיפה למה שהעיניים לא ראו בבירור וכך ראיתיה: חיוורת, עצמות לחיים סלביות גבוהות, עיניים גדולות, כובע אופנתי, ותמיד רציתי לחזור אל המקומות בהם חיה ומתה.

המשך...